לא נוסטלגיה אלא חוסן לאומי: התעשייה היא תנאי לעוצמה כלכלית וביטחונית
בעידן של משברים גלובליים, תעשייה מקומית חזקה היא לא מותרות – היא הכרח. כשהעולם נסגר, התעשייה המקומית ידעה להסתגל, מייצור מסכות בקורונה, מזון ועד ייצור ציוד ביטחוני. אורך הנשימה שהתעשייה קנתה למדינת ישראל חיזק את העורף עשה הבדל עצום, ונתן למקבלי החלטות את היכולת לפעול באופן שקול. זו לא נוסטלגיה, אלא הישרדות
השינויים הטקטוניים שמתרחשים במזרח התיכון ובעולם, מעלים טענות כי השבת הייצור המקומי של מדינה היא בגדר "רומנטיקה כלכלית". ההנחה הגלובלית הזו שגויה, במיוחד במקרה של ישראל. מאז 2020 ועד היום, התמודדה ישראל עם חמישה משברים כלכליים: הקורונה, מלחמת אוקראינה-רוסיה, מלחמת "חרבות ברזל", מלחמות הסחר בין מדינות המערב למזרח, ומלחמת ישראל-איראן. בכל אלה, התברר שתעשייה אינה מותרות – היא כיפת מגן כלכלית-ביטחונית.
בימי הקורונה, מפעלי המזון והציוד הרפואי המקומיים היוו עוגן תפקודי חיוני. במהלך מלחמת "חרבות ברזל", התעשיות הביטחוניות עבדו מסביב לשעון כדי לספק ציוד לחזית ולעורף. התעשייה הישראלית גם מהווה מרכיב קריטי ב"תפיסת הקרקע" – במיוחד בדרום ובצפון, שם שיעור המועסקים בתעשייה מגיע ל-15.3% ו-13.7% (בהתאמה). כשנפתחה הלחימה, המפעלים נותרו פעילים, גם תחת אש, וסייעו לשמירה על שגרה אזרחית.
מעבר לתרומה הביטחונית, אין צורך לבחון רק עתות משבר כדי להבין שהתעשייה היא מנוע צמיחה עיקרי במשק. התעשייה מחזקת את החוסן הכלכלי: היא תורמת לתוצר באופן ניכר, הפריון בה גבוה ב-33% מהממוצע במשק, והשכר גבוה ב-45.7%. בנוסף, כל משרה בתעשייה יוצרת מקומות עבודה נוספים בשרשרת האספקה: לוגיסטיקה, עיצוב, הנדסה ועוד. התעשייה למעשה יוצרת אקוסיסטם שלם של עבודה בעבור קווי הייצור וזה מקדם חדשנות ויתרון אסטרטגי. ברור לכול כי אלו לא נתונים של ענף שולי, אלא של מנוע צמיחה לאומי.
המגמה הזו אינה ייחודית לישראל. גם ארה"ב משקיעה מאות מיליארדים בהחזרת קווי ייצור אסטרטגיים. מדינות ה-OECD משקיעות ברובוטיקה ובאוטומציה מתוך הבנה שייצור עצמאי הוא תנאי לריבונות כלכלית. החדשנות, מתברר, לא צומחת בחלל סטרילי אלא מתוך פס הייצור עצמו.
גם המשרות עצמן משתנות, ולא נעלמות: התעשייה המודרנית זקוקה למהנדסים, טכנאים, אנליסטים ומפעילי מערכות מתקדמות יותר מאי-פעם. התעשייה משתפת פעולה עם סטרטאפים, מפתחת טכנולוגיות חדשות, ומייצרת משרות איכות בשכר גבוה יותר. המשמעות היא שמי שבעבר הוגדר כ"עובד ייצור" הופך ל-"מפעיל מערכת רובוטית" או "אחראי תהליך בתעשייה חכמה".
המעבר לתעשייה דיגיטלית הוא לא סימן להיחלשות – אלא להפך: זו עדות ליכולת ההסתגלות של המגזר הזה לעתיד. המדינה מצידה חייבת לעדכן את מערכות ההכשרה, על מנת להכשיר עובדים מתאימים לעידן החדש. הפוטנציאל הוא עצום.
כמובן, לא כל תמיכה ממשלתית מוצדקת. יש להיזהר מסובסידיות עיוורות למפעלים שאינם בעלי יתרון יחסי. הפתרון אינו לוותר, אלא לתכנן נכון: להשקיע במו"פ, בהכשרות טכנולוגיות, בתשתיות חכמות, במתקני ייצור, ובשילוב מתקדם של בינה מלאכותית.
העשור האחרון הוכיח שחדשנות, ביטחון, אספקה ויציבות כלכלית – שלובים זה בזה. אין אפשרות להבטיח אותם ללא תעשייה חזקה. לכן, מדיניות חכמה אינה מבטלת את עקרונות השוק החופשי, היא מעדכנת אותם כדי להתאים לעידן בו תחרות בינלאומית מתקיימת רק על בסיס תשתית לאומית חזקה ויכולת ייצור עצמאית.
כישראלים, חשוב שנדע, גם בעיצומו של משבר ביטחוני או חרם, שלא יחסר לנו דבר. כתעשיינים, אנו תומכים בשוק פתוח, תחרות הוגנת, השקעה בתשתיות ובכישורים, ושיפור מתמיד בפריון. המסקנה ברורה: תעשייה חזקה מבטיחה ישראל חזקה.
ד"ר רון תומר הוא נשיא התאחדות התעשיינים
