סגור
מצלמות אבטחה באר שבע 2022
מצלמות בבאר שבע. המרחב אינו קניינו של השלטון (צילום: הרצל יוסף)

פרשנות
חוק המצלמות הביומטריות: אובדן החירות כבר כאן

השלטון פועל לספח עוד ועוד שטחים פרטיים כדי לאסוף "מודיעין איכותי" על האזרחים. אסור לאפשר זאת - זכותו של אדם להסתובב עם מי שירצה, בלי שהרשויות יוכלו לצלם ולשמור את המידע הזה

הקלות הבלתי נסבלת שבה כולנו מסכימים לוותר על החירויות שלנו תחת הפחדה ואיומים קיבלה חיזוק משמעותי כבר בתקופת הקורונה. בימים ההם דובר בין היתר על הסמכת השב"כ להעביר נתוני מיקום (איכונים) של אזרחים למשטרה כדי לסייע לה במאבק בהתפרצות המחלה. הדיון הציבורי שהתפתח היה סוער, אבל הוכרע במתן הסמכויות, והסרה של עוד מחיצה משמעותית של הגנה על זכויות הפרט.
לימים התברר שהיינו תמימים. מתחת לפני השטח הפגיעה של השלטון באמצעים טכנולוגיים בחירויות הפרט – במרחב האישי או במרחב הציבורי – דהרה לה חסרת אבחנה, ללא מעצורים ובלי מידתיות. מאז שנת 2020 נחשפו בתחקירים עיתונאיים עוד ועוד כלים ואמצעים טכנולוגיים שהמשטרה הכניסה לשימושה, תחת מעטה החשאיות "שיטות ואמצעים", ללא דיון ציבורי והליך חקיקה מסודר, אבל תמיד עם אותן סיסמאות בדיעבד: זה לביטחונכם האישי, זה רק נגד פשיעה חמורה, סמכו עלינו.
מה היה לנו? כלי סייבר התקפיים, כגון פגסוס של NSO, שהמשטרה עשתה בהם שימוש ללא פיקוח ובקרה ובניגוד לחוק, לצורך איסוף מידע מודיעיני ושימוש בחקירות; מערכת פרופיילניג מבוססת בינה מלאכותית שפועלת בנתב"ג לחיפוש סמים אצל הנוסעים, שהפרמטרים והיעלות שלה לא ידועים; כלי מעקב חדשני לאיתור מיקום ותנועה של אדם על בסיס תעבורת האינטרנט בנייד שלו שפיתחה חברת מודיעין הסייבר רייזון, ונרכש טרם בדיקה מוקדמת של היועמ"שית; מערכת המצלמות עין הנץ שמאפשרת למשטרה להחזיק מאגר מידע על תנועות אזרחים ובג"ץ הורה להקפיא את פעילותה עד חקיקה.
עכשיו הגיע תורה של מערכת צילום ביומטרית, שבאישורה דנו כבר בממשלות הקודמות. רק שהתהליכים האלה הם ארוכי שנים וחוצים פוליטיקה וממשלות. עם כל הכוונות הטובות, בפועל המשטרה ומשרד המשפטים ממשטרים כבר שנים את האזרחים. נוח וקל לשלטון, כל שלטון, לספח עוד ועוד שטחים פרטיים כדי לאסוף עלינו "מודיעין איכותי" ליום סגריר.
אלא שמרחב פרטי וגם ציבורי הוא לא קניינו של השלטון, ואסור שיהיה כזה. לא רק בביתו ובנייד שלו אזרח זכאי לפרטיות מקסימלית. גם ברחוב זכותו של אדם להסתובב עם מי שירצה, בלי שהשלטון יוכל לצלם ולשמור את המידע הזה. זכותו גם להגיע לאירועים, שאינם בהכרח הפגנות, שבהם הוא לא ירצה להיות מצולם. הרשימה עוד ארוכה.
לחיות בדמוקרטיה זה אמנם להפנים שחירויות אינן תמיד מוחלטות. אבל זה רק חלק מהדיון. החלק השני הוא עד כמה אנחנו מוכנים להקריב את החירויות שלנו כדי שלרשויות האכיפה יהיה קל לבצע את מלאכתן, גם אם הביטחון האישי שלנו יכול להיפגע. כי הצד השני של המטבע אם לא מאזנים ומרסנים ולפעמים אפילו מראש מוותרים יכול להיות גרוע יותר - מדינת משטרה.