פרשנות
החזון של סעודיה: למה רכישת EA היא הרבה יותר מעוד עסקת ענק
ב־55 מיליארד דולר, ערב הסעודית לא קנתה רק את EA Sports FC ואת The Sims. היא קנתה דריסת רגל ישירה בעולם שבו מבלים בני דור ה-Z את רוב זמנם, והפכה את תעשיית הגיימינג מזירת בידור לשדה בעל משמעות גיאופוליטית
55 מיליארד דולר הוא תג המחיר שהוצמד לעסקת הגיימינג הדרמטית ביותר שידעה התעשייה. בעלי המניות של Electronic Arts אמרו כן להצעה הסעודית, והפכו את החברה ליעד של אחת הרכישות הממונפות הגדולות שנראו בענף הבידור הדיגיטלי, ועסקת הגיימינג השנייה בגודלה אי־פעם, אחרי רכישת אקטיוויז'ן-בליזארד בידי מיקרוסופט.
אבל מי שמתמקד במספרים מפספס את הסיפור האמיתי. העסקה הזו מסמנת מעבר מעידן שבו חברות משחקים היו חברות בידור מסחריות, לעידן שבו הן נתפסות כנכסים אסטרטגיים. לא רק מקורות רווח, אלא פלטפורמות תרבותיות עם השפעה עמוקה על תודעה, הרגלים וזהות של דורות שלמים. בעולם כזה, כדורגל וירטואלי יכול להיות משפיע לא פחות, ואולי יותר, מהכדורגל האמיתי.
המלחמה על התודעה
בשנים האחרונות, ערב הסעודית ביססה נוכחות אגרסיבית בספורט העולמי: כריסטיאנו רונאלדו, כרים בנזמה, ניוקאסל יונייטד ואחרים הם חלק ממה שמבקרים מכנים Sportswashing - ניסיון למתג מחדש את הממלכה כמרכז בידור גלובלי, תוך טשטוש סוגיות של זכויות אדם.
רכישת EA היא שלב מתקדם יותר באותה אסטרטגיה, כזה שפועל מתחת לרדאר. אם משחק כדורגל נמשך 90 דקות, משחק ב-EA Sports FC נמשך מאות שעות בשנה. עבור דור ה-Z ודור האלפא, משחקים הם לא מוצר, אלא מרחב חברתי. מקום שבו נפגשים, מתקשרים, בונים זהות ומבלים.
כשהסעודים קונים את EA, הם לא קונים רק קוד ואולפנים. הם קונים נדל"ן יקר בתוך הסלון של מאות מיליוני צעירים במערב. זו לא רק שליטה בתוכן, אלא נוכחות מתמשכת בתודעה. לא Sportswashing, אלא Gamewashing: השפעה עמוקה יותר, ממושכת יותר, וכזו שכמעט לא מרגישה כמו תעמולה.
זהו נדבך מרכזי בחזון 2030 של יורש העצר מוחמד בן סלמאן. הנפט אולי ייגמר יום אחד, אבל הביקוש לבידור דיגיטלי רק הולך וגדל. דרך EA, סעודיה מנסה לעבור ממעמד של ספקית אנרגיה לספקית תרבות ולייצא את ההון, הערכים והנוכחות שלה ישירות למסכים ברחבי העולם.
מלכודת המינוף
הצד הפחות זוהר של העסקה טמון במבנה הפיננסי שלה. מדובר ברכישה ממונפת, שבה כ־20 מיליארד דולר מהסכום ממומנים באמצעות חוב שיועמס על המאזן של EA עצמה.
לא כל רכישה ממונפת חונקת חדשנות. לעיתים, בעלות פרטית דווקא משחררת חברות מלחצי הדוחות הרבעוניים ומאפשרת חשיבה ארוכת טווח. אלא שבמקרה של EA, השילוב בין חוב עצום, תעשייה תנודתית ותלות גבוהה בהצלחת כותרים בודדים הופך את הסיכון לחריג.
את החוב צריך לפרוע, ואת הריביות צריך לשלם. במצב כזה, חופש היצירה הוא בדרך כלל הראשון להיפגע. חברת גיימינג בריאה זקוקה לאורך נשימה פיננסי: לפתח IP חדש במשך חמש שנים גם אם הוא ייכשל, לקחת סיכונים, לנסות כיוונים לא מוכחים. משקולת של חוב עתק מצמצמת את מרחב הטעות, ואת התיאבון לחדשנות.
החשש הוא שמעבר לבעלות החדשה יוביל למודל של חליבה אגרסיבית: פחות הימורים יצירתיים, יותר הישענות על מותגים מוכחים, מונטיזציה דורסנית בדמות מיקרו-תשלומים, ולחץ מתמשך לצמצום עלויות, כולל סגירת אולפנים ופיטורים.
סוף עידן העצמאות
במשך עשורים, EA הייתה אחת השחקניות העצמאיות האחרונות בתעשיית הטריפל-A - לא זרוע של יצרנית קונסולות, ולא חלק מענקית טכנולוגיה. היא אולי נתפסה כ"נבל" בעיני גיימרים, אבל היא הייתה נבל עצמאי.
המכירה הזו היא עוד מסמר בארון הקבורה של העצמאות בענף. אחרי שמיקרוסופט בלעה את את אקטיוויז’ן-בליזארד, וסוני רכשה את באנג'י, תעשיית הגיימינג הפכה לריכוזית מאי פעם.
ההבדל הפעם הוא בזהות הרוכש. לא מדובר במהלך אסטרטגי שנועד לחזק שירות סטרימינג או אקוסיסטם טכנולוגי, אלא בשילוב של הון מדינתי, חוב פיננסי ושיקולים גיאופוליטיים. העובדה שהקונסורציום כולל גם את קרן ההשקעות של ג'ארד קושנר מוסיפה שכבה פוליטית נוספת בניחוח אמריקני. תעשייה שבעבר התווכחה על רזולוציה ופריימים לשנייה, הפכה לחלק ממשחקי השחמט של מעצמות העל.
עבור מעריצי The Sims או Battlefield, העתיד הקרוב כנראה ייראה יציב: ההון זמין, התשתיות יתוחזקו, והמותגים המוכרים ימשיכו לפעול כרגיל. בטווח הארוך, היא מציבה סימן שאלה רחב יותר לגבי הכיוון שאליו צועדת תעשיית הגיימינג כולה.
ערב הסעודית אינה פועלת בחלל ריק. רכישת EA משתלבת במגמה רחבה יותר, שבה תעשיית הגיימינג העולמית, ששוויה מוערך בכ־180-200 מיליארד דולר לפי נתוני Newzoo - הופכת מזירת בידור לשדה בעל משמעות גיאופוליטית. יותר ויותר מדינות וקרנות ריבוניות מזהות בגיימינג נכס תרבותי ואסטרטגי, ומבקשות לעצמן דריסת רגל בו.
סין, למשל, היתה הראשונה לזהות. ענקית הטכנולוגיה טנסנט, הפועלת בצמידות לאינטרסים של בייג'ין, מחזיקה אחזקות משמעותיות ולעיתים שליטה מלאה בשורה ארוכה של אולפני משחקים מערביים, בהם Riot Games ו־Supercell, וכן נתח מרכזי ב־Epic Games. עבור סין, מדובר לא רק בהשקעה כלכלית, אלא בנוכחות עקיפה אך עמוקה בתרבות הפופ הגלובלית, גם בתקופות של מתיחות פוליטית והגבלות רגולטוריות.
גם מדינות המפרץ הרחיבו בשנים האחרונות את פעילותן בתחום. איחוד האמירויות מתמקד בבניית אקוסיסטם גיימינג דרך תמריצים, רגולציה ואירוח אירועי e-sports; קטאר משלבת גיימינג כחלק ממעטפת בידור וספורט רחבה; ומדינות קטנות יותר כמו בחריין פועלות בעיקר כמוקדי רגולציה וטכנולוגיה.
יפן, מצדה, ממשיכה לשמור על מודל סגור וזהיר. סוני ונינטנדו מחזיקות בשליטה הדוקה ב־IP ובחוויית המשתמש, מתוך תפיסה שגיימינג הוא נכס תרבותי לא פחות משהוא מוצר מסחרי, כזה שיש להגן עליו מפני דילול או אובדן זהות.
על הרקע הזה, המהלך הסעודי שונה. סעודיה אינה מייצאת מסורת טכנולוגית או תרבות משחקים ארוכת שנים, אלא רוכשת נוכחות באמצעות הון. דרך השקעות ורכישות, היא מבקשת לקצר תהליכים ולמקם את עצמה בלב אחת מתעשיות התרבות המשפיעות בעולם. כך הופך הגיימינג, אולי יותר מכל תחום בידור אחר, למרחב שבו נפגשים כסף, תרבות ואינטרסים מדינתיים, ומעצבים מחדש מי מחזיק היום בהשפעה תרבותית עמוקה על קהלים צעירים ברחבי העולם.
