מי שינצח ב-AI הוא זה שיבנה אקוסיסטם על גבי הטכנולוגיה
המרוץ האמיתי ב-AI כבר מזמן לא נסוב סביב מי בונה את המודל החזק ביותר, אלא עוסק במי שמצליח להפוך טכנולוגיה לבסיס שעליו אחרים יכולים לבנות. בעולם שבו יכולות מתקדמות הופכות במהירות לנגישות, הזירה התחרותית זזה מהמוצר עצמו אל מה שהוא מאפשר: מי יכול להשתמש בו, להרחיב אותו, לשלב אותו בעבודה יומיומית, ולייצר סביבו ערך מתמשך.
זה לא סיפור חדש. בהייטק, מי שניצח לאורך זמן לא היה מי שבנה את הכלי הכי מרשים, אלא מי שבנה סביבו מערכת. אפל לא ניצחה רק בזכות האייפון, אלא בזכות חנות האפליקציות. גוגל לא בנתה את אנדרואיד כדי למכור מערכת הפעלה, אלא כדי לייצר אקוסיסטם של יצרנים, מפתחים ושירותים. גם AWS לא הפכה לענקית בזכות טכנולוגיה אחת, אלא בזכות פלטפורמה שאפשרה לאלפי חברות לצמוח עליה.
אותו שינוי בדיוק מתרחש עכשיו ב-AI. במציאות הזו, סגירות כבר אינה חומת הגנה, אלא מגבלה. מי שמנסה להחזיק את כל הערך אצלו מגלה שהעולם מתקדם מהר יותר ממנו; ומי שמאפשר לאחרים לבנות, להרחיב, לייצר ידע ולהטמיע, הופך לנקודת הכובד של השוק.
לחברות הבודדות בעולם שמפתחות מודלי AI ומייצרות את התשתית למוצרים שכל אחד מכיר, יש היום בחירה מהותית לעשות, והיא לא טכנולוגית - היא תפיסתית. ההחלטה בין שימור שליטה מלאה לבין יצירת כוח גדול מהן, ובין החזקת המודל כסוד שמור, לבין הפיכתו לבסיס שעליו אחרים יכולים לבנות. שליטה מלאה נשמעת מפתה: הכל מבוקר, הכל עובר דרך החברה, אבל בפועל היא מגבילה את קצב ההתפתחות. כשהמודל סגור, כל התאמה, הרחבה או רעיון חדש תלויים בגורם אחד, והעולם פשוט זז מהר מדי בשביל זה.
אפשר לחשוב על מודל AI כמו על עוגה. בגישה הסגורה, החברה מגישה עוגה מוכנה: אפשר לצרוך אותה, אבל המתכון נשאר במטבח. בגישה הפתוחה באמת, החברה נותנת גם את העוגה וגם את המתכון. היא מאפשרת לאחרים לאפות, לשנות, לשלב מרכיבים חדשים, וליצור דברים שלא תוכננו מראש. ברגע הזה נוצר אקוסיסטם: החדשנות כבר לא מגיעה מצוות אחד או ממפת דרכים אחת, אלא מצטברת מכל כיוון ונהפכת לשלם שגדול בהרבה מסך חלקיו.
הפער בין שתי האפשרויות מתחדד דווקא עכשיו, משום שהבינה המלאכותית עברה שלב. השאלה כבר אינה מה אפשר להדגים באמצעות AI, אלא איך זה עובד ביום-יום כחלק מהעסק. זה הרגע שבו עולות שאלות של עלות, יציבות, רגולציה, פרטיות ותלות בספק אחד. בשלב הזה, פתרונות סגורים חושפים את החולשה שלהם: כל שינוי הופך למשא ומתן, וכל צמיחה מלווה באי ודאות תפעולית.
מודל פתוח באמת מציע מסלול אחר וגמיש הרבה יותר. הוא מאפשר להתחיל בקטן, להתנסות, ללמוד ולהתרחב, בלי להחליף תשתית ובלי לאבד שליטה. הוא מאפשר התאמה למציאות משתנה, ולאילוצים שהחיים העסקיים מציבים. מכאן נובע גם היתרון האמיתי. חברה שמחזיקה מודל סגור נאלצת לעשות כמעט הכול לבד, וחברה שבונה סביב המודל שלה פלטפורמה פתוחה מגייסת בפועל את השוק כולו. הערך לא מתפזר החוצה, הוא נבנה סביב התשתית והחברה שמאפשרת אותה.
מתוך ההבנה הזו בחרנו לשחרר את LTX-2, מודל הווידאו המתקדם שלנו, בקוד פתוח מלא. לא כדי להוביל את השיחה הטכנולוגית, אלא כדי לאפשר לאחרים לקחת את הטכנולוגיה הזו ולהפוך אותה לחלק מהעשייה שלהם - בדרך, בקצב ובהקשרים שהעסק שלהם דורש. פתיחות כזו לא רק מאפשרת אימוץ רחב יותר, אלא גם מאיצה מחקר, ניסוי ופיתוח משותף, ויוצרת אקוסיסטם שבו הידע, השימושים והיכולות מתפתחים מהר יותר מכפי שחברה אחת יכולה לקדם לבדה.
ההיסטוריה של ההייטק ברורה ולא מקרית: מי שהגדיר שווקים לא ניסה לשלוט בכל פרט, אלא בנה פלטפורמות שאחרים רצו להצטרף אליהן. בעידן הבינה המלאכותית, הכלל הזה נכון מתמיד. היתרון כבר לא נמדד רק במה שהמודל יודע לעשות, אלא במה שהוא מאפשר לאחרים לבנות. ובמובן הזה, המרוץ האמיתי ב-AI אינו מרוץ על טכנולוגיה. הוא מרוץ על פתיחות, על אימוץ, ועל היכולת להפוך הצלחה אחת לעולם שלם.
ד״ר זאב פרבמן הוא מייסד שותף ומנכ״ל לייטריקס
