אם צפון קוריאה יכולה, גם הנגב יכול
דו"ח חדש של חברת Anthropic, המפעילה את מנוע ה־AI קלוד, מציג סיפור מרתק ומטריד בו זמנית: בצפון קוריאה, המדינה הסגורה והמסוגרת, הצליחו להקים מנגנון מתוחכם של הפקת רווחים למדינה באמצעות השתלטות על מגוון עבודות מרחוק בתחומי ההייטק. עובדים מקומיים, חסרי כל הכשרה טכנולוגית משמעותית, ועל פי הדו"ח גם ללא שליטה מוחלטת באנגלית, התקבלו למשרות פיתוח ותמיכה טכנולוגית ברחבי העולם. הם לא הסתמכו על כישוריהם אלא על כלי בינה מלאכותית (קלוד), שאיפשר להם להיראות כעובדים מתפקדים לכל דבר ולספק תוצרים איכותיים. כך הצליחו לייצר הכנסות של מיליוני דולרים עבור המשטר.
במבט ראשון זו תופעה ביזארית ומסוכנת. מדינה טוטליטרית, שמנצלת טכנולוגיה למטרות שליליות, פוגעת באמון הגלובלי ומערערת את שוק העבודה. אבל אם נביט על כך מזווית אחרת אפשר גם לראות כאן שיעור חשוב למדינת ישראל. אם אפילו בצפון קוריאה הצליחו לשלב אנשים חסרי ניסיון בתפקידים טכנולוגיים מורכבים בעזרת בינה מלאכותית, גם אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר כדי להגדיל את השתתפות ההון האנושי שלנו בפריפריה, ובמיוחד בנגב - בתעשיית ההייטק.
לפי דו"ח של שירות התעסוקה, נכון לאפריל 2025, בישראל ישנם 15 אלף דורשי עבודה במקצועות ההייטק, כולל עובדים בעלי ניסיון תעסוקתי. ניתן להניח שהמצב בפועל חמור עוד יותר כיוון שבהייטק עובדים צעירים רבים שאינם רשומים בלשכות התעסוקה. דו״ח אחר שפורסם על ידי רשות החדשנות ועוסק במצב התעסוקה בהייטק מראה כי חברות הייטק ישראליות מעסיקות מעל 400 אלף עובדים בחו”ל. זאת בעוד שבכל שנה כ-2500 מהנדסים מסיימים את לימודיהם במוסדות האקדמיים השונים בנגב.
כבר שנים שמתקיים דיון על הצורך לשלב את הנגב באקוסיסטם ההייטק. ממשלות שונות הכריזו והשיקו תכניות לעידוד התעסוקה והחיבור להצלחת ההייטק. ועדיין, המציאות היא שהרוב המכריע של המשרות בתחום מתרכז בגוש דן. התוצאה: מי שרוצה להשתלב בתעשייה נאלץ לנטוש את הדרום ולעבור למרכז, בעוד הנגב נשאר מאחור עם מעט הזדמנויות אמיתיות להיות חלק מהאקוסיסטם הישראלי. אותן הזדמנויות, ניתנות אפילו לעובדים מחו״ל מאשר למוחות ישראלים, מהמרכז או הדרום, שמחפשים עבודה.
דו"ח Anthropic ממחיש לנו דבר פשוט: בעידן בו עבודה מרחוק אפשרית כמעט בכל תחום וקיימת בכל ענף, אין יותר תירוצים. אם עובדים בצפון קוריאה יכולים לבצע תפקידים גלובליים בהצלחה, קל וחומר שגם בישראל אנשי הפריפריה, עם הכוונה וליווי מתאימים, יכולים להשתלב במשרות איכותיות בחברות ענק מרחוק, לתרום לחברות טכנולוגיה בארץ ובעולם, ולבנות לעצמם עתיד כלכלי יציב.
כדי שזה יקרה, המדינה חייבת לקחת אחריות. לא להותיר את המהלך בידי השוק בלבד, אלא להקים מאגר טאלנטים מנוהל, שיפעל כגוף מתכלל לאיתור משרות עבודה מרחוק בישראל ומחוצה לה. הגוף הזה יחבר בין חברות בינלאומיות שמחפשות טאלנטים לעבודה מרחוק לבין מועמדים פוטנציאליים בנגב ותעניק כלים בסיסיים שיאפשרו חיבור מוצלח שיאפשר קבלה לעבודה. המהלך יסייע בוודאות ליותר אנשים לממש פוטנציאל כלכלי ויכולת השתכרות גבוהה גם מחוץ למרכז ובטווח ארוך גם ימשוך חברות להשתלב באקוסיסטם ההייטק הדרומי בשנים הבאות.
הרווח כפול: גם חיזוק הכלכלה המקומית וגם הגדלת שיעור ההשתתפות של הנגב בתעשייה. זהו מתכון למוביליות חברתית אמיתית: לא רק למי שמצליח לעבור למרכז, אלא גם למי שבוחר להישאר בבאר שבע, בדימונה, אופקים, שדרות או ברהט, ולבנות את חייו ומשפחתו שם.
המסר מהסיפור הצפון קוריאני ברור. ההזדמנות טמונה מתחת לאף שלנו. חוקי המשחק בשוק העבודה השתנו לנגד עינינו וליותר אנשים יכולה להיות גישה למשרות טכנולוגיות בשוק העבודה. אם נשכיל לנצל אותה הנגב לא יהיה עוד "פריפריה", אלא מרכז חדש של תעסוקת הייטק, שמחזק את ישראל כולה.
שי מיינרט היא סמנכ"לית צמיחת הייטק במרכז החדשנות ל-דזרטק (DeserTech) ואקלים בנגב
