כשמסך הטלפון הופך לזירת פשע
סדרות מתח וריגול זוכות לפופולריות גוברת על מסכי הטלוויזיה והסטרימינג, ובהן הסדרה "הראש" בכיכובו של יהודה לוי, המספקת הצצה אל עולם המודיעין הדיגיטלי מתוך מסדרונות השב"כ. סדרות אלה הצליחו לפלס לעצמן מקום של כבוד בשיח הציבורי בישראל – לא רק בזכות העלילה המורכבת, אלא בזכות הדרך בה הן מציגות את המציאות החדשה של עולם המודיעין - פחות סמטאות, יותר מסכים; פחות ריגול קלאסי – ויותר חקירות דאטה. אך האם המציאות באמת מדביקה את הדמיון או אולי אפילו מקדימה אותו?
ראשית, בואו נבין מהי בעצם ראייה דיגיטלית. ראיה דיגיטלית יכולה להיות כל פרט מידע שנמצא על מכשיר או מערכת טכנולוגית: קובץ שמע, שיחה בוואטסאפ, מיקום GPS, פעילות באפליקציה, נתוני גלישה או תיעוד ענן. לא מדובר רק בחילוץ טכני של קבצים – אלא ביכולת להבין הקשרים, לבנות ציר זמן, ולא פעם גם לחשוף כוונות.
הנתונים מדברים בעד עצמם: מנתוני סקר הטרנדים בתעשייה של חברת סלברייט לשנת 2025 עולה כי כ- 90% מהתיקים הפליליים כוללים ראיות דיגיטליות, 98% מהתובעים סבורים שראיות דיגיטליות חיוניות להצלחת כתבי אישום, ואף יותר ממחצית מהתובעים סבורים שהן חשובות יותר מ־DNA. במילים פשוטות, כמעט כל תיק פלילי חמור כולל כיום רכיב דיגיטלי משמעותי – ולא מדובר במגמה חולפת, אלא חלק אינהרנטי מהחקירה.
לצד חשיבותן של ראיות דיגיטליות, כולנו תוהים מה תוקפה המשפטי של ראייה מעין זו. כשחוקר בזירת הפשע מוצא טביעות אצבעות על אקדח או כתמי דם בזירת הפשע, כולנו מכירים כיצד ראיות אלה מוצאות את דרכן אל המעבדה לזיהוי פלילי, ומהוות ראייה משפטית חורצת גורלות. במקרה של ראייה דיגיטלית, כדי לשמור על תוקף משפטי, היא חייבת להיאסף ולהישמר תחת סטנדרטים מחמירים של תיעוד, שרשרת אחסון, ושלמות המידע. כל שינוי, אפילו בלתי מכוון, עלול להביא לפסילתה. לכן, מערכות איסוף, חילוץ וניתוח חייבות להיות לא רק מתקדמות – אלא אמינות משפטית, שקופות ונשלטות. דווקא כאן ניכרת ההתקדמות: מוסדות אכיפת החוק ובתי המשפט בישראל ובעולם כבר אינם מתייחסים לראיות דיגיטליות כ"חדשות". הן חלק אינטגרלי מהשיח, מהפסיקה ומהמדיניות.
מקרי בוחן: כשהדיגיטל פוגש את המציאות
בתיקים רבים הנידונים בימים אלה בבתי משפט בעולם, הראיות הדיגיטליות הן המפתח להכרעה בתיק. בארה״ב, ראיות מיקום סייעו לקשור חשוד לעבירת אונס ולשלול את טענת האליבי שלו. בבריטניה, פענוח עשרות מקרי פשיעה מאורגנת התאפשר רק לאחר חילוץ מידע מוצפן מאפליקציות סגורות. ובישראל, יותר ויותר תיקי סחיטה, עבירות מין ואלימות חמורה מוכרעים באמצעות תובנות שעולות מבדיקות טלפונים, צ'אטים ופעילות רשת. מה שמשותף לכולם: הראיה הקריטית לא הייתה בזירה הפיזית – אלא בטלפון, בענן, במסך. אם כך, עולה כי ראיה דיגיטלית היא כבר לא העתיד אלא ההווה.
הסדרה "הראש" הצליחה להעביר לציבור את הדילמות, הלחצים והקצב שבו עולם החקירות הדיגיטלי פועל. אך חשוב לומר זאת בבירור: מערכת האכיפה והמשפט כבר שם. ראיות דיגיטליות הן לא עוד טכנולוגיה מסקרנת – הן הכלי המרכזי לגילוי האמת ולעשיית צדק. לא רק שהמערכת מדביקה את הקצב – היא עושה זאת באחריות, במקצועיות, ובמודעות מלאה לחשיבות האיזון בין פרטיות הציבור לבין צורכי החקירה.
ראיה דיגיטלית היא אולי בלתי נראית – אבל היא ממשית יותר ממה שנדמה. היא לעיתים העדות היחידה שיש, ולעיתים – ההבדל בין חפות לאשמה.
רונן ערמון הוא סמנכ"ל מוצרים וטכנולוגיות בחברת Cellebrite