הקברניט, יומן מלחמה
כך פועל הנשק שישבור את פרויקט הגרעין האיראני
הכירו את הפצצות המתחפרות, החימוש הייעודי להקרסת בונקרים; הן נמצאות בשדרוג מתמשך מאז שנות הארבעים, וכיום מסוגלות לחצוב למעבה האדמה. כיצד הן מצליחות לפלח דופן של הר?
שלום, כאן הקברניט; יצאנו לאיראן כדי להשמיד את תשתית הגרעין, מפעלי הטילים ומכלולי השיגור - והרבה מהם נמצאים בבונקרים ומנהרות הרריות. פיצוח מטרה שכזו, מחייב פצצה שמורכבת הפוך מפצצת אוויר רגילה; למה, ואיך עובדות פצצות נגד בונקרים?
לטורי "הקברניט" הקודמים:
נתחיל בפצצה סטנדרטית: עליה להכיל כמה שיותר חומר נפץ ביחס לשטח גופה ועדיין להיות די אווירודינמית כדי שלא לייצר התנגדות אוויר. ולכן, צורתה אליפטית והמעטפת - דקיקה. אם עליה לחדור משהו עבה מהרגיל, תישען על האנרגיה הקינטית שלה, ועל מרעום שיפוצץ אותה כמה מילישניות מאוחר יותר.
אבל מטרה תת קרקעית או ביצור חריג מחייבים פיצוץ שעובד אחרת: הוא לא יכול לבוא מבחוץ, או מעומק זניח בתוך הקרקע או דופן הבונקר. וכאן נכנסות לתמונה מפצחות בונקרים; הן הומצאו ב-1941 בידי המהנדס הבריטי בארנס וואליס, להשמדת סכרים. הראשונה נקראה טולבוי, שקלה 5.4 טון וקיבלה מעטפת מאוד עבה. היא הוטלה מגובה רב כדי שתצבור מהירות, כוונה אל בסיס הסכר, ותוזמנה כך שתופעל בעומק ותיצור מיקרו רעידת אדמה. כך הועבר חלק מאפקט הפיצוץ אל תוך הביצור ויצר שבר בקרבו. זה עבד, אך עם חיסרון: הטולבוי העצומה התאימה רק למפציצים החזקים ביותר בבריטניה, שנשאו רק אחת.
במקביל פותחה פצצה שנקראה דיסני והחליפה את הגודל במהירות: בזנבה ישבו רקטות שהאיצו אותה והעיצוב החליף את הצורה המעוגלת בגוף דק וארוך, שיחדור כמו מסמר לתוך קיר. ארה"ב השתמשה בהן לפילוח בונקרים נאציים לאחסנת צוללות, ומטוסיה נשאו שתיים כאלה.
אך משהו היה חסר: הפצצות לא תמיד פגעו בנקודות הכי חלשות בכל בונקר ומחפורת. רק עם השקת החימוש מונחה הלייזר בשנות ה-60 הופיעו חימושים מתחפרים אפקטיביים. ארה"ב פיתחה בשנות ה-80 את GBU28 שקיבלה גוף מאורך וצר בדומה לפצצת דיסני וגודלה התאים למפציצי קרב, ובשנות ה-90 הגיעה GBU37, מהראשונות עם הנחיית GPS.
המאסטרפיס הגיעה ב-2002: פצצת GBU57 המכונה MOP, "תחמושת חודרת מאסיבית". ועם משקל של 13.6 טון - יותר משל F16 שלם - "מאסיבית" זה שם הולם. זו אחת הפצצות הכי חכמות בעולם ולא בגלל ההנחייה שלה, שמשלבת לייזר ו-GPS, אלא משום שכל גופה ממקסם חדירה חלקה.
המעטפת עשויה סגסוגת מתכות דחוסות, עם צלעות קריסה להתפרקות הדרגתית בעודה מתחפרת, כדי לשמר כמה שיותר מאנרגיית הפגיעה ולרדת הכי עמוק שאפשר - אפילו לצלע של הר. אך כאן חזר חיסרון הגודל: רק מפציץ ה-B2 יכול לשאת כאלה.
אז הבנו איך האמריקאים משמידים מטרות במעבה האדמה. מה איתנו? אני מנוע מלהרחיב על אמצעי הלחימה הספציפיים שלנו ולא אחשוף אפילו פיקסל אחד מתמונת יכולות חיל האוויר בתחום, אך גם לנו יש פתרונות יצירתיים לכל בעיה באיראן - טכנולוגיים, מבצעיים ואחרים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח
