המלחמה עם איראן הוכיחה: בלי הייטק אין ביטחון
כאשר מטוסים ישראלים חגו ללא הפרעה בשמי איראן בולטת שוב גדולתה ועוצמתה של החברה האזרחית הישראלית מחד, ואזלת היד של ההנהגה הישראלית, מאידך. הנהגה המאפשרת לחלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית לברוח מאחריותם לישראל כמדינה. הרב הראשי, הרב יוסף, הממומן מכספי המיסים הישראלים, קבע שאין על אל על לטוס בשבתות, בפרוייקט החילוץ. זה אותו הרב, פקיד הציבור, שקבע באמירה אומללה לפני כשנה שאם יגייסו את הציבור החרדי, כולם יעלו על מטוסים ויעזבו את הארץ.
הסיפור הזה ממחיש בזעיר אנפין את הקרע הנורא שמאפיין את החברה הישראלית היום, קרע שאינו הכרח המציאות, אלא יציר פוליטי של הנהגה שאיבדה את דרכה וגוררת אחריה עם נפלא וחברה אזרחית חזקה אך מותשת. חברה שכבר שנתיים נושאת בנטל בטחוני ואזרחי בלתי יתואר, כאשר באותו הזמן ההנהגה ממשיכה, אפילו כעת, במהלך המלחמה, לחפש דרכים לקבע את חוסר הצדק ההיסטורי של יצירת עם של משרתים ועם של משתמטים. חברה חפצת חיים תתקן את העוול הנורא הזה, אם היא רוצה לשמר את יכולת ההישרדות החברתית שלה.
המלחמה עם איראן העניקה זוית מעניינת נוספת להסתכלות על הממסד הדתי הישראלי והממסד הדתי האיראני. בשתי המדינות אין הפרדת דת ממדינה, ופקידי דת משרתים בתפקידים ממלכתיים כאנשי דת. למזלנו הרב, בישראל הכח הפוליטי של אנשי הדת עדיין מוגבל, וישראל היא עדיין (בקושי רב) דמוקרטיה ליברלית.
אחד ההבדלים המעניינים בין המולות האירניות והמנהיגים הפוליטיים החרדים בישראל הוא גישתם להשכלה, וביחוד להשכלה טכנולוגית. בעוד משטר האייתולות האיראני מעודד חינוך והכשרה טכנולוגיים, ההנהגה החרדית הישראלית נלחמת בהשכלה באשר היא. מעבר ללימודי הקודש, כל גישה לידע רעה בעיני הממסד הפוליטי החרדי, וממסד זה מעודד בערות, עוני, וחוסר יכולת להשתלב בכלכלה הישראלית וכמובן, בביטחונה.
לו היינו נסמכים כמו איראן על משטר הרבנים, כפי שהוא מתבטא בנבחרי הציבור של הציבור החרדי, אין ספק שישראל לא היתה שורדת, לא רק מבחינה כלכלית, אלא מבחינת החיים עצמם. המלחמה באיראן הוכיחה יותר מתמיד שהיתרון האיכותי והטכנולוגי הישראלי אינו רק הקטר שלך המשק, אלא הכח שמאפשר לישראל לשרוד בסביבה העויינת בה אנו חיים.
ההישגים, יוצאי הדופן ומעוררי ההשראה, של כוחות הבטחון הישראלים במערכה באיראן, הם, ללא ספק, תוצר של יתרון איכותי, ושל שנים של בניית יתרון טכנולוגי. אז איך זה, שאיראן, שמייצרת 350,000 מהנדסים בשנה, יותר מכמות המהנדסים שארה"ב מייצרת בשנה, מוצאת את עצמה בנחיתות טכנולוגית ואיכותית מול ישראל הקטנה?
ההבדל המהותי בין הסביבה הטכנולוגית האיראנית לישראלית נעוצה בתעשיית ההייטק האזרחית. בישראל ישנה תעשיית הייטק אזרחית פורחת ומשגשגת, מהטובות והחזקות בעולם, מגובה בקרנות הון סיכון מישראל ומהעולם, אשר מתדלקות את צמיחת התעשייה הזו בכספי משקיעים גלובליים. באיראן אין כספי הון סיכון, אין תעשיית הייטק אזרחית, ואין אופק תעסוקתי בתעשיות אלו לבוגרי מקצועות ההנדסה האיראניים. יחסי הגומלין בין תעשיית ההייטק האזרחית וזו הצבאית, הן מה שהפכו את ישראל למעצמת הייטק עולמית. איראן לעומת זאת, לא יכולה להציע את אותו האופק למהנדסיה ולאנשי הטכנולוגיה שלה. התוצאה נשמעה בבירור בשמי טהרן ואיספהן, בים ואפילו על הקרקע. ללא תעשיית הייטק משגשגת, ספק רב אם היינו מצליחים להתמודד עם היתרון הכמותי המשמעותי של איראן בהכשרת מהנדסים ובחינוך למקצועות מדעיים.
היתרון בשדה הקרב ללא ספק הוא קיומי למדינת ישראל, ולולא היינו מפגינים אותו כעת במערכה באיראן, הסכנה היתה קיומית ומיידית. אסור לנו לשכוח שיתרון איכותי זה יכול להתקיים רק בדמוקרטיה ליברלית שחולקת את ערכיה עם העולם החופשי. הסיבה שמנהיגי ההייטק היו הראשונים להתריע מסכנות ההפיכה המשפטית, כרסום ערכי הדמוקרטיה, והשתלטות של קנאים משיחיים על חלקים גדולים מהשיח הציבורי, היתה ההבנה שבלי דמוקרטיה ליברלית אין הייטק, ובלי הייטק אין ביטחון, ושרידות ישראל לאורך זמן תהיה מוטלת בספק. המלחמה באיראן הוכיחה זאת מעבר לכל ספק.
ארז שחר הוא מנהל שותף בקרן ההון סיכון קומרה קפיטל, וממובילי מטה ההייטק למען ישראל
