אומת הסטארטאפ אורזת מזוודות
יש טרנד חדש ומטריד בסטארט־אפ ניישן – וקוראים לו JFK. עוד מייסדת שפתאום בברוקלין, עוד סיד ישראלי שמתאמץ להישמע כמו YC, והקרנות היהודיות- אמריקאיות בניו יורק, נהנות מהטרנד הזה ונוגסות לנו בתפוח הקטן והמקומי שלנו במדבר. זו לא רק בריחה. זו בחירה אסטרטגית. וחייבים לדבר על המשמעויות שלה, כי זו בעיה (עצומה) של כולנו.
המעבר ההמוני של יזמים, משקיעים ומשפחות שלמות לניו יורק איננו תופעת לוואי זמנית – הוא הסיפור עצמו. המציאות השתנתה: משקיעים אמריקאיים רוצים לראות אותך על קו הרכבת התחתית ולא על קו 5 בתל אביב, בסכנת מכסת ימי מילואים תמידית. הילדים נרשמים לבתי ספר דואליים והסטארטאפים פותחים משרדים ליד הלקוחות המשלמים הגדולים, במקום לקחת זומים בשעות לא הגיוניות.
פורסם דוח מקיף ועצוב לפני שבועות ספורים והנתונים מדברים בעד עצמם: מאז אוקטובר 2023, מעל 15,000 עובדי הייטק ישראלים היגרו לחו"ל. מדובר בכ-4-5% מכלל עובדי ההייטק בישראל, שרבים מהם הם מהנדסים בכירים, יזמים ומנהלים בדרגים גבוהים.
קצב ההגירה מואץ באופן מדאיג. אם בעבר עזבו כ-500 עובדים בחודש, מאז אוקטובר המספר קפץ לכ-826 עובדים מדי חודש. באוקטובר לבדו נרשמה עזיבה של 1,207 עובדי הייטק – כמעט פי 2.5 מהממוצע החודשי טרום המלחמה.
היעדים המובילים הפכו לברורים: ניו יורק בראש (בעיקר יזמים בכירים שיכולים להרשות לעצמם, אחרי מימון מסויים לסטארטאפ שלהם או פוסט אקזיט. שני התרחישים נוראיים לכלכלה הישראלית), מיאמי, פורטוגל (100 אלף ישראלים קיבלו את הדרכון האדום), וגם קפריסין ויוון כתחנות מעבר. בניו יורק לבדה פועלים כיום יותר מ-450 סטארטאפים ישראליים, ישנם 30 יוניקורנים שנוסדו על ידי ישראלים בניו יורק, ומתגוררים בה עובדי הייטק כחול לבן. חלק מהשכונות כבר מכונות "תל אביב קטנה".
אז למה זה קורה? התשובות המיידיות נראות מובנות: יותר ביטחון, שוק ענק, קרבה למשקיעים. אבל יש גם מניע אחר, אולי פחות מדובר – הסטטוס. כי מה נשמע יותר טוב בלינקדאין מ"מנכ"ל, ניו יורק"?
אני והיזמים שאני פוגשת יום יום למדנו לדבר אמריקאית. זה השוק, אלו הם הקונים. פתיחת משרדים בארה"ב, לאלו שהצליחו בגדול כמובן, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה של החברות המדהימות שקמו כאן: מחקר ופיתוח (Rַ&D) בישראל, מכירות וצמיחה - בארה"ב.
אך ה"ירידה" לשלבי ה"סיד" אומרת שהעובד העשירי או אפילו החמישי כבר יהיה אמריקאי, לא רק העובד ה50 ואילך. יהיה לנו פחות ופחות מקומות עבודה, יהיה פה פחות הייטק, פחות כספי מיסים ונמצא את המדבר והחושך מסביבנו לאט לאט סוגר עלינו.
לפני כמה שבועות ישבתי עם יזם ישראלי שפעם היה הפנים של החדשנות בתל אביב – חד, מקומי, מחובר לשטח. היום הוא גר גר בווסטוויליג' ניו יורק, והמוצר שלו מעוצב סביב העדפות של משקיעים, לא של משתמשים. הוא עדיין מבריק, אבל משהו באנרגיה נעלם. הוא התחיל לדבר על שוק ולא על בעיה, על קצב גיוס ולא על אימפקט. כוח העל הישראלי, הרעב המטורף לפתור בעיות במהירות וביצירתיות, הניצוץ הזה שרואים בעיניים של היזמים כאן בתל אביב - נעלם מעיניו. וזה לא סיפור יוצא דופן – זו מגמה.
כוח מקומי, חשיבה גלובלית
השאלה האמיתית שעלינו לשאול היא האם ניו יורק הופכת אותנו ליותר גלובליים, או פשוט ליותר דומים לכולם?
חיוני לזכור שהכוח של היזמות הישראלית אף פעם לא היה בלוקיישן – הוא היה במיינדסט. מהירות. חוצפה. אינטואיציה. היכולת לעבוד עם מעט משאבים ובלי רשת ביטחון. בניו יורק לומדים לשחק את המשחק. אבל בתל אביב – המצאנו חוקים.
אני חיה בין העולמות. בקרן שלנו אנחנו טסים לפגישות בסוהו, וחוזרים להלביש את הילדה לגן. רואים איך משני צדי האוקיינוס המשחק משתנה.
לא גל – רעידת אדמה
הגירה של מוחות היא תהליך טבעי במדינה קטנה ופתוחה כמו ישראל. אבל כשגל כזה מגיע בעוצמה כל כך גדולה, בזמן קצר, עם כוונה ברורה להשתקע – זו כבר לא תנועה טבעית. זו רעידת אדמה. תחשבו על זה, 826 כל חודש. יש פה מסה קריטית של כמה עשרות אלפים בודדים שמניעים את הקטר. היזמים הטכנולוגים הבכירים. אם הם עוזבים, מה ישאר כאן?
החדשנות הישראלית לא צריכה דרכון אמריקאי – היא צריכה אומץ ותרבות ייחודית. בדיוק מה שאין שם. 30 היוניקורנים הישראליים הפועלים כיום בניו יורק הם עדות להצלחה, אך גם מציבים אתגר: אם נאבד את הקול המקומי שלנו, ניו יורק אולי תפרגן – אבל היא לא תצמיח את הדבר הבא, המיוחד באמת.
שרי ברונפלד היא שותפה בקרן הון הסיכון NFX
