TechTalk
ההייטק הישראלי צריך ללמוד מהמגזר השלישי על התנהלות במצב חירום
מגבלות החירום שהוטלו בעקבות מבצע "שאגת הארי" יצרו מציאות כלכלית מורכבת, המתבטאת באובדן תוצר שבועי בהיקף של כ-9.4 מיליארד שקלים בשל ההשבתה הרחבה של הפעילות העסקית וגיוס המילואים המאסיבי. לעומת זאת, היקף גיוסי ההון בהייטק בשנת 2025 עמד על כ-15.6 מיליארד דולר. ועם זאת מתברר כי המשאבים הפיננסיים לבדם אינם מספיקים כדי לקדם את הליכי הפיתוח כאשר אין אנשים והלוגיסטיקה נפגעה; יש צורך לחפש מודלים ניהוליים חלופיים המסוגלים לתפקד בתנאי קיצון.
לעומת ההייטק, המגזר השלישי מתנהל בשגרת חירום לאורך כל השנה. בעוד שחברות טכנולוגיה רבות משקיעות חודשים בתכנון מוצר מושלם בסביבה סטרילית, ארגונים חברתיים פועלים במודל של פיתוח מענים קטנים וזמינים הנבחנים בשטח באופן מיידי.
עמותות אלו מבינות כי אין ברשותן את כל המשאבים לפתרון בעיות בתוך הארגון פנימה, ולכן הן מתבססות על שימוש בתשתיות קיימות ובשותפויות אסטרטגיות עם רשויות מקומיות וגופים ציבוריים. גישה זו מאפשרת גמישות מרבית ופעולה מיידית, ואימוץ של תרבות עבודה זו יכול לסייע להייטק לגשר על הפער.
הצורך בשינוי זה מתחדד כאשר בוחנים את העובדה שכ-15% מכוח האדם בהייטק, ובפרט בדרג הניהול הבכיר, משרת כעת במילואים. היעדרותם של מייסדים וראשי צוותים יוצרת מחסור משמעותי בידע ובסמכות, ומוביל לעיכובים של חודשים ארוכים בשחרור גרסאות מוצר.
חברות הדיפ-טק והחומרה חוות פגיעה אנושה גם בשרשראות האספקה עקב עלויות הביטוח הימי והאווירי שעלו במאות אחוזים. חברות אלו נתקלות בחרם שקט של ספקים זרים, המונע מהן לשלוח אבות-טיפוס למעבדות או לעמוד בלוחות זמנים מול לקוחות גלובליים. קשיים אלו מחריפים בשל המבנה הארגוני המבוסס על תכנון רבעוני וסבבי אישורים מורכבים מול הנהלות בחו"ל, מודל שלא מחזיק מעמד תחת אש.
הטמעת המודל של המגזר השלישי בתוך חברות הטכנולוגיה הופכת לקריטית לצורך בניית חוסן ארגוני אמיתי. ארגון הלומד לפעול דרך שותפויות חוץ-ארגוניות ולבזר את הידע בקרב רשת רחבה של גורמים, הופך לפחות פגיע להיעדרות של עובד ספציפי או לשיבוש בנתיב שיווק יחיד. ביזור הסמכויות ויצירת פרוטוקולים לעבודה עצמאית של צוותים קטנים יכול לצמצם את התלות הקריטית במנהלים בכירים שנמצאים כעת בחזית. זהו שינוי פרדיגמה ניהולי הכרחי: מעבר מתכנון ארוך טווח בתנאים יציבים, לניהול דינמי בהפרעה מתמדת לשגרת העבודה והניהול, כנקודת מוצא תפעולית.
בסופו של דבר, אם חברות הטכנולוגיה לא יאמצו את היכולת לפעול בתוך הכאוס כפי שעושה המגזר החברתי, המיליארדים שבבנק לא יהוו רשת ביטחון מספקת עבורן. לקוחות בינלאומיים עלולים לאבד אמון ביכולת האספקה הישראלית ולהעביר את פעילותם הקריטית למדינות אחרות, שכן השוק הגלובלי אינו ממתין לחזרת היציבות המקומית.
הזמן להפוך את תרבות הניסוי והטעייה של הארגונים החברתיים לדרך ניהולית רווחת בתעשיית ההייטק כולה הוא עכשיו. הטמעת עקרונות אלו תאפשר לענף לשרוד את התקופה הנוכחית; במציאות הנוכחית, היכולת לפעול תחת שיבוש אינה עוד יתרון אסטרטגי, אלא תנאי סף בסיסי לשמירה על הרלוונטיות של הטכנולוגיה הישראלית בשוק הגלובלי.
ד"ר שושי בר-אלי ומאשה דשקוב הן מייסדות "יש עם מה", עמותה לפיתוח שיטות חדשניות למגזר השלישי
