סגור
פנאי  דוד טרקטובר
דוד טרטקובר. "תמיד דיברתי לאנשים מהמליה שלי, ליודעי חן. אנשים שמסוגלים להבין במה מדובר. אני פונה לקהל מאוד ספציפי" (צילום: יובל חן)

"היום כל אחד יכול להיות טרטקובר"

כשנודע לדוד טרטקובר, בכיר המעצבים בישראל, שחלה בפרקינסון, הוא הפסיק ליצור למשך שנתיים. עתה, כשהוא מתקרב לגיל 80, הוא מציג בתערוכה חדשה, מסביר מה כל כך מושך אותו בשיחי הצבר, קובע ש"אם השמאל היה משקיע בקמפיינים כמו שקוקה־קולה משקיעה, הכל היה אחרת", ומשוכנע ש"אם בימין היו מבינים את העבודות שלי, היו מצנזרים גם אותי"

"זה סוף סוף קורה וזה מרשים ומעורר תקווה", אומר דוד טרטקובר, המעצב הבכיר והנודע, חתן פרס ישראל לעיצוב והאיש שהשפה שיצר השפיעה על העיצוב המקומי יותר מכל יוצר אחר. השפעתו של טרטקובר ניכרת גם בכרזות הרבות שנראו נגד ההפיכה המשטרית. "אני נמצא שם ברוחי", הוא אומר, "אין לי אפשרות לצעוד בקפלן מכיוון שאני חולה בפרקינסון". טרטקובר נזקק היום למקל. "אבל אני רואה שם בתוך השלטים טרטקוברים קטנים שממשיכים את דרכי. היום כבר לא צריך את טרטקובר — היום כל אחד יכול להיות טרטקובר. כל מה שהוא צריך זה רק טלפון נייד. אני התוויתי את הדרך".
אנו נפגשים בביתו החדש במרכז תל אביב, שם הוא גר בחמש השנים האחרונות לאחר שחלה. הוא עבר לשם מביתו הישן בנווה צדק, שבו אחסן את אוסף הישראליאנה הגדול שלו שכלל כרזות קולנוע, משחקי ילדים, שלטי פרסומות ועוד. את האוסף העביר ברובו למוזיאון תל אביב.
המחלה התגלתה בעת שנהג במכונית. "הרגשתי שאני מאבד שליטה. זמן קצר אחר כך זה אובחן". אחרי שגילה כי הוא חולה, הפסיק לכתוב וליצור. "במשך שנתיים לא יצרתי. הייתי בשוק ובהלם מהמחלה. לאחרונה התחלתי ליצור כדים וקערות מקרמיקה ולצייר עליהם". הוא מראה לי כמה כדים וקערות המזכירים בצורתם את הכדים והקערות ממפעלי הקרמיקה המיתולוגיים חרסה ולפיד שיוצרו בשנות החמישים והשישים. הציורים הם בצבע שחור וברובם מופשטים, אך מזכירים קקטוסים.
2 צפייה בגלריה
פנאי הדפס מהתערוכה החדשה
פנאי הדפס מהתערוכה החדשה
הדפס מהתערוכה החדשה. “הקקטוסים עבורי הם כמו הכבשים עבור קדישמן”
(צילום: לסטודיו בעלי המלאכה)
בימים אלה מציג טרטקובר הדפסים בתערוכה קבוצתית בשם "ממצא ארכיאולוגי" במוזיאון יפו (טיילת מפרץ שלמה 10): 40 אמניות ואמנים חושפים את נקודת מבטם על הארכיאולוגיה וההיסטוריה של יפו. טרטקובר מציג שם שמונה הדפסים של כדים במרקר שחור. העבודות נלקחו מאוסף מחברותיו השחורות. אלו ספרי סקיצות שהם מין יומנים, שאותם ממלא טרטקובר מאז הסכם השלום עם מצרים לפני כ־44 שנים. את המחברות הוא שומר בארון בחדר קטן, שאליו מגיעים דרך חדר השינה. היומנים מספרים את סיפורה של ישראל בראיית העולם הייחודית לו: גזרי עיתונים, צילומים ומודעות של פרסומות מודבקים במעין קולאז' לצד המון איורים. ביניהם גם המון קקטוסים שהוא מצייר באובססיביות בעיפרון שחור.
אין לו הסבר רציונלי לסיבה שבגללה הוא מצייר את הקקטוסים: "בכל מקום שבו גדלים היום קקטוסים היה פעם כפר ערבי. רק אחר כך זה הפך לסמל של הצבר". הוא מבקש ממני שאוריד ספר אדום שכותרתו "טרטקובר", שראה אור בעם עובד ב־2011, ומסכם את פועלו העיצובי של מי שבין השאר עיצב את כרזת ה־30 לעצמאות ישראל, לוגו שלום עכשיו, ואחראי על כמה מעטיפות התקליטים האיקוניות שנוצרו פה, כולל התקליט של מתי כספי עם תצלום הפעמון, "ילדודס" של אריק איינשטיין ו"מחכים למשיח" של שלום חנוך. אנחנו מעלעלים בספר ונעצרים בתמונה של דוד בן גוריון ועל דש חולצתו מגן דוד כחול, האסוציאציה ברורה. "זאת עבודה שלי עבור חגיגות ה־30 למפלגת העבודה", הוא אומר. "כשהם ראו את הכרזה הם ביקשו שאסתיר את המגן דוד", אומר טרטקובר ומחייך בחיוך שובבי. הוא מראה לי ציור שאותו צייר בגיל 10. "תראה, יש כאן את כל המוטיבים שיחזרו על עצמם בעבודה שלי. הנה, אתה רואה? כבר אז ציירתי קקטוסים. הקקטוסים עבורי הם כמו הכבשים עבור קדישמן".
2 צפייה בגלריה
פנאי לוגו שלום עכשיו
פנאי לוגו שלום עכשיו
(לוגו שלום עכשיו. “היום מה שנשאר מהתנועה הזאת זה הלוגו” (צילום: ויקפדיה)
הוא גדל בירושלים ואחרי שסיים את שירותו הצבאי בצנחנים ב־1964 הוא נסע ללמוד ב־London College of Printing במגמת עיצוב. "החיים בלונדון פתחו לי את המחשבה. שם התחלתי לפתח את השפה העיצובית שלי". אחר כך, ב־1968, היה בין מקימי הטלוויזיה הישראלית, אך משם פרש במהרה ועבר לתל אביב. שם היה שותף עם אריק איינשטיין, אורי זוהר ושלום חנוך בחבורת הגר, ויצר להם את עטיפות התקליטים הנודעות.
עתה הוא נעצר על הלוגו של שלום עכשיו. "אני יצרתי את הלוגו והתנועה נוצרה סביבו. היום מה שנשאר מהתנועה הזאת זה הלוגו. הם כבר לא עושים כלום. תנועה לא רלבנטית. אבל הלוגו יישאר לנצח".
כשהוא נשאל אם לעיצוב גרפי יש השפעה על הציבור? אם הוא יכול לשנות משהו? הרי הפוסטרים של השמאל בארץ, מבחינה עיצובית, הם בהרבה יותר טובים וברמה גבוהה, רק כשזה מגיע לקלפי — העיצוב כנראה לא עוזר — הוא משיב ש"ברור שהעיצוב הוא אפקטיבי, אבל הכל זה שאלה של קמפיינים. אם היו משקיעים בפרסום של השמאל כמו למשל בפרסום של קוקה־קולה, היית רואה את התוצאות. זה עניין של תקציבים".
אנחנו ממשיכים לדפדף, ונעצרים על פרצופו של מי שנחשב לקמפיינר המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל, בנימין נתניהו. זו הכרזה שעיצב לאחר רצח רבין, ובה מופיעים דמותו של יצחק רבין ומתחתיה זו של בנימין נתניהו, והכיתוב "לא נשכח ולא נסלח". זו כרזה איקונית. קשה להישאר אדיש אליה, מהסיבה שנתניהו מאוד מזכיר את מוסוליני בה, כך לפחות אמר טרטקובר בעבר. בכרזה נוספת הוא השתמש באותה תמונה שבה נתניהו מזכיר את מוסוליני, ועליה כתוב בענק "ביבי מוביל לקטסטרופה". אחריו מופיעה כרזה שבה נתניהו מתחבק עם יאסר ערפאת ושניהם עם כאפייה ובכרזה הבאה נראה פרצופו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, ועל פרצופו כתוב "בן" ועל השנייה פרצופו של נתניהו, שעליו כתוב "ימין". תמונות שלא משאירות ספק באשר לתרומתו של טרטקובר להפיכתו של נתניהו לדמון של השמאל.
כשהוא נשאל אם הכרזות הביאו לשינוי? השפיעו על מישהו? גרמו לפחד מנתניהו, לסלוד ממנו? הוא משיב ש"תמיד דיברתי לאנשים מהמליה שלי, ליודעי חן. אנשים שמסוגלים להבין במה מדובר. אני פונה לקהל מאוד ספציפי".
אתה לא חושש שבעתיד יצנזרו עבודות כמו שלך, כמו במקרה של העבודה של דוד ריב שהוסרה ממוזיאון רמת גן?
"דוד ריב הוא אמן שאני מעריך ואוהב את היצירה שלו. אם אותם אנשי ימין יבינו את העבודות שלי ואת המשמעות שלהן, הם ירצו לצנזר גם אותי, את הספרים שלי, ודברים שהצגתי בעבר. אין לי ספק".
כעת אנחנו מביטים בכרזה שבה מופיע פרצופו של יצחק רבין, עם הכיתוב "צבר" בצבע ירוק צה"לי. האות צ' מוקפת בעיגול באותו צבע. "זו הבעיה הכי גדולה. לא ביבי, אלא שאין לנו מנהיג מאז רצח רבין. אם היה קם מנהיג, ביבי מזמן לא היה כאן, אבל למרבה התדהמה, מי שהפעיל אותנו עכשיו לצאת לרחובות לא היה מנהיג אלא יריב לוין. זה בא מהמקום הכי לא צפוי והכי הפתיע אותי".
היום, לקראת יום הולדתו ה־80, מתמקד טרטקובר יותר באיורים וברצון שלו לפרסם את העבודות מהמחברות השחורות. "בעולם האמנות תמיד הסתכלו עליי קצת בעין עקומה, בזלזול", הוא מסכם. "ראו בי מעצב ולא אמן. אני הצגתי במקומות הכי חשובים בארץ, מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ועוד. אבל אולי זכיתי ליחס הזה בגלל שהגעתי בדרך עקיפה, בדרך של מעצב גרפי. אני תופס את עצמי כאמן".