ניתוח
המצור על הורמוז: טראמפ מכוון לקופת המזומנים של איראן
נשיא ארה"ב הודיע היום כי הצבא האמריקאי יטיל מצור על הורמוז, שסגירתו על ידי איראן בזמן המלחמה הציתה משבר אנרגיה; מדובר בניסיון לפגוע בקופת המזומנים של טהרן מנפט, ולשלול ממנה את ההישג האסטרטגי שצברה – הפיכת השפעתה במצר לכלי לחץ מדיני וכלכלי קבוע מול המערב
אחרי כישלון השיחות בפקיסטן, מצר הורמוז חזר למרכז הזירה, לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז על מצור ימי. זו איננה עוד הכרזה טכנית על חופש שייט, וגם לא רק אזהרה לאיראן. זהו ניסיון אמריקאי לקבוע בכוח את כללי היום שאחרי המלחמה ולמנוע מטהרן להפוך את שליטתה בהורמוז להישג מדיני וכלכלי קבוע. כלומר, אם בשבועות האחרונים איראן ניסתה להראות שהמחיר של פגיעה בה אינו נעצר בגבולותיה, טראמפ מנסה עכשיו להבהיר שגם המחיר של סחיטה דרך הורמוז יהיה כבד. אבל דווקא בגלל העוצמה של המילה "מצור", יש מקום גם לזהירות. לא באמת ברור אם טראמפ יבקש לאכוף סגירה הרמטית של המצר, או מדובר באכיפה אגרסיבית יותר נגד אוניות שישלמו לאיראן אגרות מעבר.
ההכרזה של טראמפ מזכירה פעולה דומה בוונצואלה. בדצמבר 2025 טראמפ הכריז על “מצור מוחלט” על מכליות נפט היוצאות מוונצואלה. גם אז המונח היה מקסימליסטי, וגם אז לא היה ברור מיד כיצד יאכפו אותו. אבל למרות אי-הבהירות, המהלך כן עבד חלקית: בתוך כשבועיים יצוא הנפט של ונצואלה ירד בערך למחצית בהשוואה לנובמבר, אחר כך היצוא כמעט שותק לחלוטין ובהמשך ארה"ב גם תפסה בפועל מכליות, כולל מכלית נושאת דגל רוסי. כלומר, ונצואלה מלמדת שכשטראמפ אומר “מצור”, הוא לא תמיד מתכוון לכתר ימי הרמטי. לפעמים די בשילוב של איום, תפיסות סלקטיביות, רדיפה ימית ואפקט פסיכולוגי חזק כדי לשתק חלק גדול מהסחר גם בלי שליטה מוחלטת בכל אונייה.
אבל אם זו האנלוגיה, הרי שההבדל רק מחדד את חומרת הצעד בהורמוז. ונצואלה היא יצרנית נפט חשובה, אך הורמוז הוא עורק משמעותי של מערכת האנרגיה העולמית. במצר עוברות כמעט 20 מיליון חביות נפט ותזקיקים ביום, לצד כמעט חמישית מן הסחר העולמי בגז נוזלי (LNG), לכן אפילו אם “המצור” האמריקאי לא יהפוך לחסימה מלאה, אלא רק לאכיפה בררנית נגד חלק מהאוניות, האפקט על השוק יכול להיות מהיר - יותר חשש, יותר ביטוח, יותר זהירות של קברניטים ובעלי מטענים (גם כאלה שמקבלים אישור איראני), ועוד עיכובים בנתיב שגם כך עוד לא התאושש לגמרי מהמלחמה ומהמוקשים.
מכאן גם המשמעות המדינית הרחבה יותר. טראמפ לא רק מאותת לאיראן שהוא לא מוכן לקבל גביית אגרות במצר אלא הוא מנסה לקבוע בכוח את כללי היום שאחרי המלחמה. המסר שלו פשוט: טהרן יכולה לשרוד, יכולה להתפאר בכך שלא קרסה, אבל היא לא תקבל הכרה דה-פקטו בריבונות כלכלית על הורמוז. זהו צעד שנועד למחוק בדיוק את ההישג שאיראן ניסתה לייצר מן המלחמה: להפוך את יכולת השיבוש שלה במצר מקלף לחץ זמני למנגנון סחיטה קבוע. לכן, גם אם הממשל האמריקאי ימסגר את המהלך כהגנה על חופש השייט, בפועל זו גם פעולה שמטרתה לשלול מאיראן את פירות ההרתעה שצברה.
בפועל, המצור הזה מכוון לא רק נגד השאיפה האיראנית לריבונות דה-פקטו על הורמוז, אלא גם נגד הכסף שזרם לטהרן בזמן המלחמה. בחודש מרץ, כשהמצר שותק חלקית והמחירים זינקו, ההכנסות של איראן מיצוא נפט עלו בכ-37%. הסיבה הייתה כפולה: עליית מחירים חדה, לצד העובדה שאיראן אפשרה מעבר חלקי לכלי שייט. כלומר, איראן הצליחה בחודש הלחימה לא רק לשבש את השוק אלא גם להרוויח ממנו. לפיכך, הצעד של טראמפ מנסה לפגוע לא רק בחופש הפעולה האיראני במצר, אלא גם במודל ההכנסות שאיראן בנתה לעצמה מתוך המשבר.
השאלה המעניינת באמת היא מה תעשה עכשיו איראן. כאן ההשוואה לוונצואלה שוב מועילה, לא בגלל דמיון בין המדינות, אלא בגלל הדפוס: טראמפ נוטה לפתוח במהלכים עם ניסוח מקסימליסטי ולהשאיר לצד השני את ההחלטה כיצד לבחון את הגבול. אם טהרן תבליג, היא תיראה כמי שהתקפלה שבוע בלבד אחרי שהציגה את הורמוז כהישג אסטרטגי. אם תגיב ישירות ובכוח, היא עלולה לספק לארה"ב עילה לסיבוב מלחמה חדש. לכן התגובה הסבירה ביותר היא לא כניעה ולא עימות כולל, אלא מדרג של חיכוך: גינוי מדיני, איום פומבי, ניסיונות הטרדה של תנועה ימית, מבחני כוח נקודתיים ואולי גם פגיעה סלקטיבית נוספת בכלי שיט "המקושר" לישראל או לארה"ב.
לכן, נראה כי ההצהרה של טראמפ על מצור בהורמוז אינה עוד איום ריק, אלא בדומה למודל הוונצואלי יש כאן כותרת מאיימת, עמימות מבצעית והרבה כוח שנועד לשנות התנהגות עוד לפני שיורים שוב מחדש. אלא שבהורמוז, בניגוד לוונצואלה, כל מהלך חלקי מרעיד מיד את שוק האנרגיה כולו. בסיכומו של דבר, הורמוז הוא כבר לא רק נתיב שייט. הוא הזירה שבה ייקבע אם איראן תצא מהמלחמה הזאת עם קלף כלכלי קבוע או שטראמפ יצליח לקחת ממנה גם את הרווח שצברה מהעימות הזה.
