פרשנות
כדי לקרב את הודו לנפט האמריקאי, טראמפ ויתר לה על מכסי ענישה
אחרי שהעניש את הודו עם מכס של 50% על רכישת נפט רוסי, הנשיא הוריד אותו ל־18% בתמורה לרכישת נפט אמריקאי וסחורות נוספות בסכום דמיוני של חצי טריליון דולר. הסכנה להודו: סחרור אינפלציוני והגברת התלות בארה"ב
הסכם הסחר שעליו הכריזו אתמול ארצות הברית והודו אמור לייצג תפנית דרמטית במערכת הכלכלית־פוליטית העולמית. אך מעבר להכרזות על "קשרי ידידות" ו"עידן חדש", בדיקה של פרטי ההסכם חושפת מערכת מסועפת של ויתורים טקטיים, ניהול סיכונים מורכב ושינוי מהותי בשרשראות האספקה הגלובליות, זאת לצד הרבה מאד סימני שאלה. ההסכם בין שתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם איננו רק כלכלי. הוא מיועד לשמש כמכשיר גיאופוליטי שמטרתו להחליש את הגוש הסיני (הנמסיס של הנשיא טראמפ), לבודד את רוסיה, ולכפות סדר אמריקאי חדש תחת דוקטרינת "אמריקה תחילה" - לרבות עלייה ביצוא של מגזרים קריטיים עבור טראמפ בכלכלת ארצות הברית.
ההסכם לא צמח בוואקום. הוא מגיע לאחר תקופה של מתיחות חריפה שדירדרה את היחסים בין שתי המעצמות לשפל היסטורי. בתגובה לרכישה של הנפט הרוסי על ידי ניו דלהי והשתתפותה הפעילה בגוש ה־BRICS, ממשל טראמפ השית מכסי עונשין בשיעור שיא של 50%. כפי שהוכיח פעם אחר פעם, עבור טראמפ ושר המסחר שלו הווארד לוטניק, המכסים הם כלי גיאו־פוליטי ולא רק כלכלי.
המכס, שכלל 25% מכס "הדדי" ועוד 25% כסנקציה על הקשרים עם מוסקבה, איים לשתק כ־70% מהיצוא ההודי לארצות הברית, שהגיע בשנת הכספים 2025־2024 לשיא של כ־86.5 מיליארד דולר. ההסכם החדש מוריד את המכס ההדדי ל־18%. למרות שמדובר בנסיגה אמריקאית חלקית, ארצות הברית תקבל בתמורה ויתורים אסטרטגיים משמעותיים מצד הודו. בעוד שעבור ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי מדובר בהישרדות כלכלית, עבור טראמפ, מדובר בעוד הוכחה ליעילותן של סנקציות מסחריות כאמצעי לחץ דיפלומטי.
המרוויחים המיידיים הם מגזרי הייצור ההודיים. ענפי הטקסטיל, אבני החן והעור, שספגו מכה אנושה, זוכים כעת לאוויר לנשימה. ענף הטקסטיל וההלבשה ההודי מהווה כ־2% מהתמ"ג, כ־10.6%־11% מהערך המוסף התעשייתי, והכי חשוב: מעסיק כ־45 מיליון עובדים באופן ישיר. התעשייה ההודית כולה מהווה 13%־17% מהתמ"ג, למרות שהענפים עתירי עבודה הם חלק קטן ביחס לשירותים (כ־57%).
הפחתת המכסים תעניק להודו יתרון יחסי על פני מתחרותיה האזוריות: סין, המתמודדת עם 34% מכס, וייטנאם (20%) ובנגלדש (20%). בצד האמריקאי, המרוויחים הגדולים הם מגזרי האנרגיה והחקלאות. ההתחייבות ההודית לרכש מסיבי של גז טבעי נוזלי (LNG), פחם וסחורות חקלאיות מארצות הברית, נועדה לצמצם את הגירעון המסחרי הכרוני שלה מול הודו, שעמד ב־2024 על כ־45.8 מיליארד דולר. חברות טכנולוגיה רב־לאומיות כמו אפל רואות בהסכם תעודת ביטוח להמשך אסטרטגיית "סין + 1" (אסטרטגיית ייצור ושרשראות אספקה של חברות רב־לאומיות, ובעיקר חברות טכנולוגיה, שמטרתה להקטין תלות בסין).
המרכיב המשמעותי ביותר בהסכם איננו המכס, כי אם ההתחייבות ההודית להפסיק לרכוש נפט מרוסיה. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, הודו שימשה צינור חמצן מרכזי עבור הקרמלין, כשרכשה נפט רוסי בזול ומכרה אותו כדלק מזוקק למערב. הפסקת הרכישות היא מהלך של "חניקה כלכלית" שנועד להביא את פוטין לשולחן המו"מ בתנאים אמריקאיים. במקביל, צירוף ונצואלה למשוואת האנרגיה (אחרי שטראמפ סילק את השליט הדיקטטור ניקולאס מדורו), מסמנת את חזרתה של קראקס למעגל ההשפעה האמריקאי. כאן טמון סיכון מערכתי ליציבות המחירים בהודו. המעבר מנפט רוסי מוזל לנפט אמריקאי או ונצואלי יקר יותר עלול להצית לחצים אינפלציוניים בכלכלה ההודית. אף שהתמתנה מ־6.2% באוקטובר האחרון ל־4.31% בינואר, בהובלת מגזר האנרגיה, האינפלציה גבוהה עדיין מהיעד של 4% שהציב הבנק המרכזי של הודו (RBI). השינוי הזה עלול לאלץ את הבנק להדק את המדיניות המוניטרית, בניגוד למגמה הקיימת.
מאז תחילת 2025 התבצעה בהודו הורדת ריבית של 1.25% תוך שמירה על יציבות הרופי מול הדולר. הריבית המרכזית עומדת כיום על 5.25%, לאחר הורדה של 0.25% בישיבה האחרונה, והמטרה היתה לעודד את הצמיחה של הכלכלה. העלאת הריבית משמעותה, האטת הצמיחה.
מבחינת ארצות הברית, הסכם הסחר מחזק את התעשיות המסורתיות, אך מעלה שאלות לגבי מגזר השירותים. בעוד יצואני הפחם והתירס חוגגים, מגזר הטכנולוגיה חושש עדיין מהגבלות נוספות על ויזות העבודה (H1B), המשפיעות באופן משמעותי על מהגרי עבודה הודים, ומהתבטאויות נגד הגירה מצד תומכי MAGA. וזו ממש בעיה, בהינתן כי הכלכלה האמריקאית היא כלכלת שירותים (המגזר מהווה כ־80%־77% מהכלכלה). בה בעת, הבטחת הבחירות של טראמפ היתה להגן על עובדי התעשייה והחקלאות, ובחירות האמצע הולכות וקרבות.
במגרש ההודי, ההסכם עם טראמפ מגיע לאחר שמודי חתם על "אם כל ההסכמים" עם האיחוד האירופי לפני כשבוע. ההסכם עם אירופה מהווה הצהרה הודית, כי תת־היבשת איננה זקוקה לארצות הברית למען הישרדותה הכלכלית, והיא יכולה לתעדף את האיחוד ואף להפנות אליו רכש והשקעות ארוכי טווח.
אך מילת המפתח היתה ונותרה סקפטיות. ההכרזה של טראמפ לפיה הודו התחייבה לרכוש סחורה אמריקאית בהיקף של חצי טריליון דולר נראית תלושה מהמציאות, זאת לנוכח העובדה כי היבוא ההודי מארצות הברית עמד בשנה האחרונה על כ־8% מסכום זה. לפיכך, עולה החשש כי הודו תחליף את התלות בנפט הרוסי בתלות מוחלטת בארצות הברית, מה שעלול להגביל את חופש הפעולה שלה בזירה הבינלאומית, במיוחד מול סין.
למרות כל אלה, קיימת הסכמה כי הבנות הסחר בין ארצות הברית להודו תורמות ליציבות הגלובלית, או לכל הפחות מוציאות את השווקים ממצב של אי־ודאות כרונית. ממשלת הודו אף הצהירה במפורש, שההסדר החדש יתרום להתייצבות השווקים, במיוחד בתקופת תנודתיות גבוהה אחרי חיכוכי הסחר שאפיינו את 2025.
ההסכם איננו נטול סיכונים, ואלה ברורים: התייקרות האנרגיה, תגובה רוסית־סינית אפשרית, והעובדה שההסכם נשען במידה רבה על הכימיה בין שני מנהיגים פופוליסטים, שנלחמים על הישרדותם הפוליטית. יתרה מזו, העובדה שהפרטים המלאים טרם פורסמו מצביעה על כך שמדובר יותר במסגרת הבנות פוליטית, מאשר בהסכם סחר מגובש. כלומר, הגברת היציבות והוודאות היא לטווח המיידי בעיקר, והיעדר לוחות זמנים עלול לטלטל את השווקים עם כל כותרת שולית, עד להגעה לנסח סופי.
בשורה התחתונה, מדובר בעוד נדבך בהכפפת המערכת הבינלאומית לפרדיגמה הטראמפיאנית: הסחר החופשי מפנה את מקומו ל"סחר מנוהל". זהו עולם שבו המכס הוא לא רק מס, כי אם כלי מלחמה, והסכמי סחר הם חוזים פוליטיים לכל דבר. היציבות ארוכת הטווח של ההסכם תלויה פחות בביקוש ובהיצע, ויותר ביכולת של וושינגטון וניו דלהי לנהל את האינטרסים המנוגדים שלהן, תחת קורת גג אחת.
