איך אופ"א הפכה את ליגת האלופות לסופר ליג
מאז עונת הבכורה של ליגת האלופות ב־1992 הגדילה התאחדות הכדורגל האירופית את הכנסות המפעל פי 85, הרחיבה את מספר הקבוצות וריכזה יותר כסף אצל מועדוני העילית. בדרך היא הפכה את הכדורגל האירופי למגרש המשחקים של העשירים
בתחילת שנות ה־90, נשיא אופ"א דאז, לנארט יוהנסון, שקע בדאגות עמוקות. המועדונים הגדולים באירופה, בהובלת סילביו ברלוסקוני ומילאן שלו, פזלו בגלוי לעבר פרישה מהמפעלים המסורתיים והקמת ליגה פרטית, סגורה ועתירת מזומנים. האיום בפיצול איים למוטט את המבנה הכלכלי והארגוני של הכדורגל האירופי. יוהנסון זימן שני גורואים של שיווק ספורט: קלאוס המפל ויורגן לנץ, ממייסדי סוכנות TEAM. הם קיבלו משימה ברורה: למצוא נוסחה שתשמור את אופ"א במרכז הבמה ותנטרל את איום המורדים.
הם חזרו עם קונספט ששינה את פני הספורט העולמי. הם שמטו את הפורמט הנוסטלגי והאכזרי של גביע אירופה לאלופות, טורניר נוק־אאוט טהור שהתקיים מאז עונת 1955/56, ובראו במקומו מותג חדש, ממורק וממוסחר להפליא: "ליגת האלופות". עם המנון דרמטי המבוסס על הנדל, לוגו אייקוני מעוטר כוכבים, ובעיקר: מודל ניהול מרכזי וקפדני של כל זכויות השידור והחסויות.
בעונת הבכורה של המפעל, 1992/93, הסתכמו כלל הכנסות הטורניר ב־45 מיליון יורו בלבד, מתוכם חולקו 23.5 מיליון יורו כפרסים לקבוצות המשתתפות. ככל שחלפו השנים, הוכח כי המודל הקולקטיבי של אופ"א, שפעל במקביל לצמיחת הפרמייר ליג האנגלית באותה עונה בדיוק, היה מנוע הגידול העוצמתי ביותר שנוצר בספורט העולמי.
כדי להבין כיצד הגיעה הליגה למחזור עתק ממוצע של 3.87 מיליארד יורו בשנה כיום, יש לצלול אל מפת הדרכים הפיננסית של אופ"א, שהורכבה משינויים מבניים מחושבים שנועדו להבטיח דבר אחד: רשת ביטחון כלכלית לעשירים. כבר בעונת 1997/98 חצה המחזור השנתי את רף 220 מיליון היורו. הזינוק נבע מהחלטה תקדימית של אופ"א לאפשר לראשונה את השתתפותן של סגניות האלופות משמונת הליגות הבכירות באירופה. אופ"א הבינה שגופי השידור במדינות המרכזיות מוכנים לשלם סכומי עתק, בתנאי שיקבלו ערובה להשתתפות המועדונים בעלי בסיס האוהדים הגדול ביותר.
השלב הבא הגיע בעונת 1999/2000, אז הורחב הטורניר מ־24 קבוצות ל־32 שחולקו לשמונה בתים, ולשלוש הליגות הבכירות הוענקה הזכות לשלוח עד ארבע נציגות. התוצאה היתה נסיקה מיידית של ההכנסות ל־550 מיליון יורו בשנה. בעשור לאחר מכן, בדגש על 2012-2009, נשבר לראשונה מחסום המיליארד: 1.135 מיליארד יורו לעונה, הודות לשיריון של מקום ישיר בשלב הבתים גם למדורגת השלישית במדינות הליבה.
1 צפייה בגלריה
נשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין. הותיר פירורים לליגות המקומיות באירופה
(צילום: Paul Chesterton/Focus Images Ltd)
סלילת הדרך לאוליגרכיה כדורגלנית
קיצור הדרך האמיתי לקראת אוליגרכיה כדורגלנית הושלם ב־2021-2018, כאשר ארבע הליגות הבכירות (אנגליה, ספרד, איטליה וגרמניה) קיבלו הבטחה חקוקה בסלע לארבעה כרטיסים ישירים בשלב הבתים, ללא צורך לעבור במוקדמות. המהלך הזה צמצם את כמות הכרטיסים הזמינים דרך מסלול המוקדמות מ־10 ל־6 בלבד, הקשיח את הקיטוב הספורטיבי, והזניק את ההכנסות השנתיות ל־2.69 מיליארד יורו.
בעונת 2024/25, עם המעבר לפורמט החדש של 36 קבוצות בבית יחיד, המחזור השנתי נסק ל־3.87 מיליארד יורו, גידול מדהים של פי 85 לעומת עונת הבכורה. במקביל, קופת הפרסים הכוללת התנפחה מ־23.5 מיליון יורו לפי 104, והגיעה ל־2.467 מיליארד יורו.
מסקירה מקיפה שביצע העיתון האיטלקי גזטה דלו ספורט עולה כי המבנה הכלכלי של אופ"א בעת הנוכחית מציג ניתוח מרתק של זרימת הכספים. מתוך הכנסות ברוטו כוללות של 4.4 מיליארד יורו המיוצרות על ידי כלל מפעלי המועדונים (צ'מפיונס ליג, הליגה האירופית, הקונפרנס ליג והסופר קאפ האירופי), מופחתים עלויות תפעול, תשלומים לשלבי המוקדמות, וכן הקצאות לטורנירי הנוער ולליגת האלופות לנשים. היתרה החלוקתית נטו עומדת על 3.548 מיליארד יורו. מתוך סכום זה, 93.5% מועברים ישירות למועדונים המשתתפים, בעוד אופ"א גוזרת קופון צנוע של 6.5% בלבד.
אולם האי־שוויון התהומי נחשף באופן שבו מחולקת עוגת הפרסים בהיקף 3.317 מיליארד יורו. ליגת האלופות (והסופר קאפ) בולעת לא פחות מ־2.467 מיליארד יורו. הליגה האירופית מסתפקת ב־565 מיליון יורו, ואילו הקונפרנס ליג מקבלת פירורים בגובה 285 מיליון יורו בלבד.
הפערים מייצרים הבדלי מעמדות דרמטיים. בעונה החולפת, פריז סן ז'רמן, שזכתה במפעל, גרפה לבדה 145 מיליון יורו ממענקי אופ"א. בגזרה האיטלקית, אינטר ואטאלנטה עברו את רף ה־70 מיליון יורו כל אחת, יובנטוס קטפה למעלה מ־60 מיליון ונאפולי הכניסה כמעט 50 מיליון יורו. אינטר, שהודחה בשלב הפלייאוף, הכניסה לקופתה סכום גבוה יותר מאטאלנטה, שהעפילה לשמינית הגמר, זאת מכיוון שליש משיטת חלוקת הכספים מתבסס על דירוג ההישגים ההיסטורי ומקדמי עבר.
עבור המועדונים הגדולים, ההשתתפות בליגת האלופות היא חבל ההצלה הכלכלי הראשי. מענקי אופ"א בצירוף הכנסות מימי משחק (כרטיסים ותא כבוד) מהווים בממוצע כ־20% מהכנסות הליבה השנתיות של מועדון אירופי בכיר.
הכסף הגדול גם הופך את ניסיון האימון לנכס כלכלי מדיד. בפורמט הבית היחיד נקבע "מספר קסם" מתמטי חדש: 16 נקודות. זהו הסכום שמבטיח מקום אוטומטי בשמינית הגמר מבין 36 המשתתפות ומדלג על הפלייאוף המסוכן והיקר. במרדף אחרי 16 הנקודות, שוק ההימורים הבינלאומי מתמחר ניסיון ניהולי כערובה הטובה ביותר לתשואה על ההשקעה.
ניהול סיכונים במפעל התובעני בעולם
המספרים שעל ספסל האימון מספרים סיפור של ניהול סיכונים: בעוד 14 מתוך 36 הקבוצות במפעל פותחות את העונה עם מאמנים שנמצאים בתפקידם פחות משנה, ארבע הפייבוריטיות הבכירות לזכייה בשוק ההימורים מציגות המשכיות ניהולית של למעלה משנתיים בתפקיד: פריז סן ז'רמן (13.7% סיכוי לזכייה), ברצלונה (13.1%), ארסנל (12.3%) ובאיירן מינכן (12.2%). לעומתן, מועדוני ענק שלקחו הימור ניהולי והחליפו מאמן בקיץ האחרון, ניצבים מאחור.
הדוגמה המובהקת ביותר לפרדוקס הזה היא חזרתו של ז'וזה מוריניו לריאל מדריד. מוריניו, שמחזיק ב־160 משחקים בליגת האלופות (החמישי בהיסטוריה), מציג ניסיון שבו הוא לבדו ניהל יותר משחקים במפעל מאשר כל שמונת המאמנים שיפגוש בשלב הליגה גם יחד. למעשה, 24 המאמנים הצעירים במפעל צברו יחד פחות משחקים ממנו. כאשר מיליארדי יורו מוטלים על הכף, מועדונים כמו אינטר עם כריסטיאן קיבו (10 משחקים בלבד), מנצ'סטר סיטי עם אנצו מרסקה (6 משחקים) או ליברפול עם אנדוני איראולה (0 משחקים) נאלצים לשלם שכר לימוד יקר תוך כדי תנועה במפעל התובעני ביותר בעולם.
השחיקה של הנכסים הללו בשל הלחץ הכלכלי מייצרת עומס פיזי חסר תקדים. המאמנים נדרשים לנהל רוטציות מורכבות כדי לשמור על שחקני המפתח; מרסקה נאלץ להושיב את ארלינג הולאנד על הספסל כדי למנוע פציעות עומס, ואונאי אמרי באסטון וילה נדרש לשלב 11 שחקני רכש חדשים שהגיעו הקיץ, עד כדי הנהגת הפסקות צהריים (סיאסטות) במתקן האימונים כדי להחזיק את השחקנים בחיים.
הנפח המסחרי שנוצר מהפורמט החדש, לפחות שמונה משחקים לכל מועדון בשלב הראשון, הוא בדיוק מה שזכייניות השידור דרשו. ענקית המדיה האמריקאית פארמאונט חטפה את חבילות השידור המרכזיות בבריטניה ובגרמניה, לצד פעילות של Relevent ומיזם UC3 המשותף לאופ"א ולארגון המועדונים האירופיים (ECA). בשווקים הבכירים נרשמה עלייה של כ־20% בשווי זכויות השידור. באיטליה, למשל, ערוץ Sky העלה את הצעתו מ־220 מיליון יורו ל־290-280 מיליון יורו, ובצירוף אמזון פריים וידאו, סך זכויות השידור במדינה הגיע ל־395 מיליון יורו.
אבל התיאבון של אופ"א והמועדונים לא יודע שובע. במכרזים הנדונים כעת עבור מחזור המשחקים 2031-2027, אופ"א מציבה יעד פנטזיונרי כמעט: לחצות את רף 5 מיליארד היורו בהכנסות שנתיות מהמפעלים, כשליגת האלופות לבדה אמורה לייצר כ־4.4 מיליארד יורו מדי שנה, צמיחה נוספת של 15%-13% לעומת הנתונים הנוכחיים.
וכך מתגלה הפרדוקס הגדול של הכדורגל המודרני: המלחמה של אופ"א נגד הסופר ליג הוכרעה לא על ידי הכנעת המורדים, אלא על ידי אימוץ החזון שלהם. כדי למנוע את פרישת מועדוני העילית, אופ"א שינתה את הפורמט, חסמה את דרכן של הקבוצות הקטנות, ריכזה את משאבי השידור אצל עשירי היבשת, והפכה את ליגת האלופות לסופר ליג דה פקטו. הליגות המקומיות באירופה - למעט הפרמייר ליג האנגלית שפועלת כמפעל מפלצתי בפני עצמו - נותרו לאכול את הפירורים, בעוד המועדונים הגדולים ממשיכים להדפיס מזומנים במפעל הכלכלי הנוצץ בתבל.
