כל קול נחשב, אבל בדרך אחרת: איך בוחרים במדינות אחרות בעולם
בישראל מצביעים לרשימה, באוסטרליה מדרגים מועמדים ובצרפת עשויים לחזור לקלפי לסיבוב נוסף. שיטת הבחירות קובעת מי ייכנס לפרלמנט, כמה כוח יקבלו המפלגות הקטנות ועד כמה התוצאה תשקף את רצון הבוחרים. לקראת הבחירות, מסע בין השיטות שמתרגמות קולות לכוח פוליטי
שיטת הבחירות קובעת כיצד מתורגמים קולות הבוחרים לכוח פוליטי: האם מפלגה תקבל ייצוג התואם את שיעור התמיכה בה, האם לכל אזור יהיה נציג משלו ועד כמה יוכלו מפלגות קטנות להתחרות בגדולות. אחת השיטות הנפוצות היא הייצוג היחסי (PR), המבוססת על העיקרון שלפיו חלקה של מפלגה במושבי הפרלמנט אמור לשקף ככל האפשר את חלקה בקולות הבוחרים. לצדה נהוגות שיטות כמו הקול האלטרנטיבי, שני סבבים, רוב יחסי ושיטות המשלבות ייצוג יחסי עם בחירה אזורית. לפי האגודה הבריטית לרפורמה בשיטת הבחירות, יותר מ-130 מדינות משתמשות בייצוג יחסי או בשיטה משולבת לבחירת הבית התחתון או בית המחוקקים היחיד שלהן.
לקראת יום הבחירות בישראל, כלכליסט ממפה את שיטות הבחירות הנהוגות במדינות נבחרות. חשוב להבחין בין שיטת הבחירות לשיטת הממשל: דמוקרטיה יכולה להיות נשיאותית, כמו ארה"ב, פרלמנטרית, כמו בריטניה וגרמניה, או חצי-נשיאותית, כמו צרפת. בכל אחת מהן עשויים לחול כללים שונים על בחירת הפרלמנט ועל בחירת ראש המדינה.
ייצוג יחסי (PR) - צ'כיה, סרביה, שבדיה וקולומביה
בשיטת הייצוג היחסי באמצעות רשימות, המפלגות מציגות רשימות מועמדים, והמושבים מחולקים בהתאם לשיעור התמיכה בהן. בחלק מהמדינות החלוקה נעשית במחוזות בחירה, ובאחרות, כמו ישראל, המדינה כולה היא מחוז בחירה אחד. הרשימות עשויות להיות סגורות, כך שסדר המועמדים נקבע מראש, או פתוחות, באופן המאפשר לבוחרים להשפיע על זהות הנבחרים.
המטרה היא לצמצם את הפער בין שיעור הקולות שקיבלה מפלגה לבין חלקה בפרלמנט. השיטה מאפשרת בדרך כלל ייצוג רחב יותר למפלגות קטנות ומצמצמת את מספר הקולות שאינם מתורגמים למושבים. עם זאת, הייצוג תלוי גם באחוז החסימה, במספר הנציגים הנבחרים בכל מחוז ובנוסחה לחלוקת המושבים. לכן גם בשיטה יחסית אין הבטחה שכל מפלגה תיכנס לפרלמנט.
השיטה מעודדת מערכת רב-מפלגתית ומאפשרת לקבוצות מגוונות בציבור להשמיע את קולן. מנגד, פיצול בין מפלגות רבות עלול להקשות על הרכבת ממשלה ולחייב הסכמים קואליציוניים מורכבים.
דוגמה לכך היא הבחירות באוסטריה ב-2019, שבהן נכנסו לפרלמנט חמש מפלגות: מפלגת העם זכתה ב-71 מושבים, הסוציאל-דמוקרטים ב-40, מפלגת החירות ב-31, הירוקים ב-26 ו-NEOS ב-15. הירוקים שבו אז לפרלמנט לאחר שלא זכו לייצוג בבחירות הקודמות. גם בבחירות ב-2024 נכנסו חמש מפלגות, אך הפערים ביניהן הצטמצמו: מפלגת החירות זכתה ב-57 מושבים, מפלגת העם ב-51, הסוציאל-דמוקרטים ב-41, NEOS ב-18 והירוקים ב-16.
בבריטניה, לעומת זאת, שיטת הרוב היחסי מקשה על מפלגות שהתמיכה בהן מפוזרת ברחבי המדינה. בבחירות ב-2024 קיבלו מפלגות הירוקים יחד כ-6.7% מהקולות, אך זכו בארבעה מושבים בלבד - כ-0.6% ממושבי בית הנבחרים.
גם לטביה ממחישה את הייצוג המגוון שהשיטה היחסית מאפשרת. בבחירות שנערכו בה ב-2018 זכו שבע רשימות לייצוג בפרלמנט, עם שמונה עד 23 מושבים לכל אחת.
הקול האלטרנטיבי (AV) - אוסטרליה ופפואה גינאה החדשה
בשיטת הקול האלטרנטיבי, הבוחרים מדרגים את המועמדים במחוז לפי סדר העדפתם. אם מועמד משיג רוב מוחלט בספירה הראשונה, הוא נבחר. אם איש אינו משיג רוב, המועמד שקיבל את מספר הקולות הנמוך ביותר יוצא מהמרוץ, וקולותיו מועברים למועמדים שנותרו בהתאם להעדפות שסימנו בוחריו. התהליך נמשך עד להכרעה.
הבוחרים מצביעים פעם אחת, והספירה מתבצעת בשלבים. כך פועלת השיטה בבחירות לבית הנבחרים האוסטרלי, שבהן הבוחרים נדרשים לדרג את כל המועמדים, והמנצח זקוק ליותר מ-50% מהקולות הכשרים.
היתרון המרכזי הוא שהבוחרים יכולים לתת עדיפות ראשונה למועמד המועדף עליהם, גם אם סיכוייו נמוכים, ולהמשיך להשפיע על ההכרעה באמצעות ההעדפות הבאות. השיטה עשויה גם לעודד מועמדים לפנות לקהלים שמעבר לגרעין התומכים שלהם, כדי לזכות בהעדפות נוספות.
בה עת, זו אינה שיטה יחסית: בכל מחוז נבחר נציג אחד בלבד, ולכן חלקה של מפלגה במושבים אינו בהכרח תואם את שיעור התמיכה הארצי בה. מפלגה יכולה לקבל תמיכה משמעותית ברחבי המדינה, אך לזכות במעט מושבים אם אינה מצליחה לנצח במחוזות.
באוסטרליה התחרות המרכזית היא בין הלייבור לברית הליברלית-לאומית, אך לצדן נבחרים גם נציגי מפלגות קטנות ועצמאים. בבחירות ב-2022, למשל, הירוקים זכו בארבעה מושבים בבית הנבחרים ועצמאים בעשרה. הסנאט האוסטרלי נבחר בשיטה יחסית, המבוססת אף היא על דירוג מועמדים.
השיטה המשולבת - גרמניה והפרלמנט הסקוטי
שיטות משולבות מחברות בין בחירה בנציגים מקומיים להצבעה לרשימות מפלגתיות. בשיטות היחסיות המשולבות, ובהן שיטת החבר הנוסף (AMS), המושבים המוקצים לרשימות נועדו לצמצם את הפער בין שיעור התמיכה במפלגות לבין הייצוג שקיבלו במחוזות.
בסקוטלנד, למשל, לכל בוחר שני קולות: אחד למועמד במחוז הבחירה ואחד לרשימה מפלגתית אזורית. הנציגים המקומיים נבחרים ברוב יחסי, ואילו חלוקת המושבים האזוריים מביאה בחשבון גם את המושבים שהמפלגות כבר קיבלו במחוזות.
השיטה מבקשת לשלב קשר ישיר בין נבחרי הציבור לתושבי המחוז עם ייצוג המשקף טוב יותר את התמיכה במפלגות. היא גם מאפשרת לבוחר לתמוך במועמד מקומי ממפלגה אחת וברשימה של מפלגה אחרת. מנגד, היא מורכבת יותר להבנה ועלולה ליצור חפיפה ותחרות בין נציגי המחוזות לנציגים שנבחרו ברשימות.
גם בגרמניה לכל בוחר שני קולות: אחד למועמד במחוז ואחד לרשימה מפלגתית. הקול לרשימה הוא שקובע בעיקרו את חלוקת המושבים בין המפלגות. מאז הרפורמה שיושמה בבחירות ב-2025, הגעה למקום הראשון במחוז אינה מבטיחה למועמד מפלגתי מושב: זכייתו צריכה להיות מגובה בהקצאת המושבים למפלגתו לפי הקולות לרשימה.
הבחירות הפדרליות בגרמניה ב-2021 ממחישות את הייצוג הרב-מפלגתי שהשיטה מאפשרת. הירוקים זכו ב-118 מושבים, ולצד הסוציאל-דמוקרטים (SPD) והאיחוד השמרני (CDU/CSU) זכו לייצוג משמעותי גם הדמוקרטים החופשיים (FDP), אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) ומפלגת השמאל. ויילס השתמשה בעבר בשיטה משולבת, אך בבחירות במאי 2026 עברה לייצוג יחסי באמצעות רשימות סגורות.
שיטת שני הסבבים - צרפת
בשיטת שני הסבבים, הבוחרים מצביעים למועמד המועדף עליהם. אם איש אינו עומד בתנאי הניצחון בסבב הראשון, מתקיים סבב הצבעה נוסף. בניגוד לקול האלטרנטיבי, כאן הבוחרים נדרשים לשוב לקלפי.
צרפת משתמשת בשיטה הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות לאספה הלאומית, אך הכללים שונים. בבחירות לנשיאות נדרש רוב מוחלט בסבב הראשון. אם איש אינו משיג אותו, שני המועמדים המובילים עולים לסבב השני.
בבחירות לאספה הלאומית, מועמד יכול לנצח בסבב הראשון רק אם קיבל יותר ממחצית הקולות הכשרים, ובתנאי שמספר הקולות שקיבל שווה לפחות לרבע מכלל בעלי זכות הבחירה הרשומים במחוז. אם אין הכרעה, מתקיים סבב שני, שבו מנצח בעל מספר הקולות הגבוה ביותר. לסבב זה יכולים להעפיל גם יותר משני מועמדים, בהתאם לרף הקבוע בחוק.
השיטה מאפשרת לבוחרים לשנות את בחירתם בין הסבבים ומעודדת הסכמות ובריתות בין מפלגות. מנגד, היא עלולה להקשות על מפלגות קטנות שאינן מצליחות להעפיל לסבב השני או לגייס תמיכה מעבר לבסיס הבוחרים שלהן. עם זאת, היא אינה מחייבת מערכת דו-מפלגתית.
הפרלמנט הצרפתי מורכב משני בתים: האספה הלאומית, שחבריה נבחרים ישירות, והסנאט, שחבריו נבחרים בבחירות עקיפות ומייצגים בעיקר את הרשויות המקומיות.
הבחירות הבאות לנשיאות יתקיימו באביב 2027: הסבב הראשון נקבע ל-18 באפריל והשני ל-2 במאי. הנשיא עמנואל מקרון לא יוכל להתמודד לכהונה שלישית ברציפות, בהתאם להגבלה החוקתית.
שיטת הרוב היחסי (FPTP) - בריטניה, הודו ורוב מחוזות הבחירה לקונגרס בארה"ב
בשיטת הרוב היחסי, המועמד שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר במחוז הוא המנצח, גם אם לא זכה ביותר מ-50%. השיטה פשוטה יחסית להבנה ומאפשרת קשר ישיר בין הנציג לתושבי המחוז.
מנגד, מאחר שבכל מחוז נבחר נציג אחד, הקולות שניתנו למועמדים האחרים אינם מתורגמים לייצוג באותו מחוז. השיטה נוטה להעניק יתרון למפלגות גדולות ולמפלגות שתומכיהן מרוכזים גיאוגרפית, ולהקשות על מפלגות קטנות שהתמיכה בהן מפוזרת. היא עשויה לעודד תחרות בין שני גושים מרכזיים, אך אינה מבטיחה מערכת דו-מפלגתית.
הבחירות בבריטניה ב-2024 ממחישות את הפער האפשרי בין התמיכה הציבורית לייצוג בפרלמנט: מפלגת רפורם זכתה ב-14.3% מהקולות, אך בחמישה מושבים בלבד מתוך 650 - פחות מ-1%. בהודו נרשם פער בכיוון ההפוך: בבחירות ב-2014 זכתה הברית הלאומית הדמוקרטית (NDA) ב-336 מתוך 543 המושבים הנבחרים בבית התחתון - כ-61.9% מהמושבים - אף שקיבלה כ-38.5% מהקולות.
בארה"ב יש להבחין בין הבחירות לקונגרס לבחירות לנשיאות. רוב המרוצים לקונגרס מוכרעים ברוב יחסי, אך בחלק מהמדינות נהוגים כללים אחרים. הנשיא, לעומת זאת, נבחר באמצעות חבר האלקטורים. ברוב המדינות, המועמד המוביל מקבל את כל האלקטורים של המדינה, ולכן אפשר לנצח בבחירות בלי לקבל את מספר הקולות הגבוה ביותר ברמה הארצית.
כך קרה ב-2016: דונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות אף שקיבל כ-2.9 מיליון קולות פחות מהילרי קלינטון. ניצחונותיו בפערים קטנים במדינות כמו פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין סייעו לו להשיג רוב בחבר האלקטורים. התוצאה ממחישה כיצד הפיזור הגיאוגרפי של הקולות עשוי להכריע את הבחירות לנשיאות.
בבחירות האמצע שיתקיימו ב-3 בנובמבר יעמדו לבחירה כל 435 המושבים בבית הנבחרים וכשליש ממושבי הסנאט. בחלק מהמדינות יתקיימו גם בחירות למושלים ולבתי המחוקקים המדינתיים. נכון ל-24 באוקטובר, מודל התחזיות של Decision Desk HQ העניק לדמוקרטים סיכוי של 80% להשיג רוב בבית הנבחרים ו-56% להשיג רוב בסנאט. לפי המודל, המרוץ על השליטה בסנאט צמוד יותר, אך התוצאה בשני הבתים עדיין אינה מובטחת.
רוב דמוקרטי באחד מבתי הקונגרס יקשה מאוד על טראמפ לקדם חקיקה, במיוחד בנושאי מסים, הגירה והוצאות ממשלתיות. שליטה בסנאט תאפשר לדמוקרטים גם לבלום מינויים לתפקידי ממשל ולבתי המשפט הפדרליים. שליטה באחד הבתים תרחיב את יכולתם לקיים שימועים וחקירות ולהפעיל לחץ באמצעות סמכויות החקיקה והתקציב, גם בנושאי מדיניות חוץ.
