פרשנות
הארכיטקטורה המסחרית של טראמפ בסכנת קריסה
בית המשפט העליון בארה"ב בעט במערכת המכסים הדיפרנציאליים שהנשיא הכריז עליה באפריל. כעת טראמפ מנסה להתקין אותה מחדש, אך כבר ברור שזה לא יהיה אותו דבר. ואיך זה ישפיע על היצואנים הישראלים?
בית המשפט העליון בארצות הברית ניפץ את חלומו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כשקבע כי אין לו סמכות להטיל חלק ניכר מהמכסים שעליהם החליט, המכונים מכסי תגמול, ובהם גם המכס בשיעור 15% שהוטל על ישראל, תוך הפרה בוטה של הסכם הסחר החופשי שנחתם בין המדינות לפני יותר מ־40 שנה. בתוך שעות ספורות שוב טולטלה הכלכלה העולמית, לאחר שהתברר כי מפת המדיניות המסחרית של טראמפ – שבלבה עמדו המכסים – התהפכה. מכסים דו־ספרתיים וקבועים הם דבר אחד; היטלים זמניים ואחידים לכל המדינות הם דבר אחר לחלוטין. כך גם מכסים המוטלים בעקבות חקירות ממושכות ועל מוצרים ספציפיים בלבד. לפחות לעת עתה נדמה כי המערכת המסחרית־כלכלית־פוליטית שטראמפ ביקש לבנות מצויה בסכנה של ממש.
שעות ספורות לאחר מכן הודיע טראמפ כי יחתום על צו נשיאותי המטיל מכס גלובלי חדש בשיעור של 10%. אולם אתמול הכריז כי המכס הגלובלי על כל מדינות העולם יעלה מ־10% ל־15%. טראמפ כתב ברשת כי העלה את המכסים ב־5% נוספים מאחר ש"מדינות רבות בעולם עשקו את ארה"ב במשך עשורים, ללא עונש - עד שאני הגעתי!". טראמפ לא הסתיר את זעמו על החלטת בית המשפט. הוא תקף בחריפות את התובעים, כינה אותם "זבלנים", אמר כי הוא "מתבייש" בכמה משופטי העליון, ושב לתקוף את קנדה ומקסיקו – שתי בעלות ברית ושותפות סחר מרכזיות – בטענה כי "גנבו" נתחי שוק מארה"ב. אולם מעבר לרטוריקה, העובדה ברורה: שופטי העליון נטלו ממנו את הכלי המרכזי בפרויקט הכלכלי שלו, כאשר קבעו כי הסמכות להטלת המכסים נתונה לקונגרס.
בקונגרס, כידוע, אין לטראמפ רוב הדרוש כדי לאשר את אותם מכסים. ההוכחה לכך התקבלה רק לפני שבוע, כאשר חברי הקונגרס, בתמיכתם של שישה רפובליקנים, בלמו מכסים חריפים שתוכננו נגד קנדה. כוונה להטיל מכס אחיד על כלל המדינות יוצרת מציאות שונה בתכלית מזו של המכסים הקודמים. כאשר כל המדינות משלמות אותו שיעור, לאף אחת אין יתרון תחרותי יחסי. אין תמריץ ממשי להעביר שרשראות אספקה ממדינה למדינה.
העצבנות של הנשיא מובנת: הוא המפסיד הגדול. טראמפ ביקש לשנות לא רק את יחסי הסחר של ארה"ב, אלא את מבנה הכלכלה האמריקאית באמצעות מכסים. מטרתו היתה להפוך את הכלי הזה למרכזי: להעלות את שיעור המכס הממוצע מרמה של 3%-2% לרמה דו־ספרתית של 14%-13%, לצמצם את הגירעון המסחרי, להחזיר ייצור לארה"ב, להפעיל לחץ גיאו־כלכלי על סין, ואף לשנות באופן דרמטי את תמהיל הכנסות המדינה – ממסי הכנסה למכסים. זו היתה קונספציה כוללת, לא צעד נקודתי.
גם האוצר האמריקאי מפסיד. התוצאה המיידית היא צורך במציאת מקורות תקציביים חלופיים כדי לכסות חוב ציבורי שתופח לממדים עצומים, בין היתר למימון הטבות מס לעשירים. שלא לדבר על תרחיש מוחשי של החזרת 200-175 מיליארד דולר לחברות אמריקאיות שכבר שילמו מכסים שהתבררו בסוף השבוע כבלתי חוקתיים.
האם הכלכלה הגלובלית הרוויחה מפסיקת בית המשפט? בינתיים – לא. אנשי עסקים ברחבי העולם ספגו זעזוע נוסף, ואי־הוודאות שבה במלוא עוצמתה. אין אויב גדול יותר לעסקים מאשר חוסר יציבות רגולטורית
גם משקי הבית האמריקאיים הפסידו – ואפילו פעמיים. מחקרים רבים מצביעים על כך שהם נשאו ברוב הנטל דרך עליות מחירים. אולם בניגוד לחברות ששילמו את המכס ישירות לרשויות, הצרכנים לא צפויים לקבל פיצוי. המכס התגלגל אליהם כאינפלציה, אך לא שולם על ידיהם באופן ישיר. ברמה התיאורטית ניתן לצפות כעת לירידות מחירים, אך הניסיון מלמד כי פירמות ממהרות להעלות מחירים כשהעלויות מזנקות – והרבה פחות להוטות להוריד מחירים כאשר העלויות יורדות.
לכן, החברות האמריקאיות הן המנצחות הגדולות. הן נשאו רק בחלק מהנטל (פחות משליש) אך יקבלו 100% מהפיצוי כי הן אלו שהעבירו את הכסף לרשויות המס. יתרה מכך, חלקן כבר נהנות מהנחות שנתנו היצואנים הזרים. השאלה היא עד כמה אותם ספקים זרים יעלו מחירים מחדש. התשובה תלויה בגמישות הביקוש למוצרים. בינתיים, ניתן לצפות לשיפור במאזנים, בחיזוק תזרימי המזומנים ובהפחתת עלויות עתידיות – שלא בהכרח יגולגלו לצרכן.
הישראלים איבדו את היתרון היחסי
מנקודת מבט אמריקאית, בין היצואנים ה"זרים" נמצאת גם התעשייה הישראלית. מאז 1995 נהנית ישראל מהסכם סחר חופשי מלא עם ארה"ב, שלפיו שיעור המכס על רוב המוצרים עומד על אפס. במהלך 2025, כחלק ממדיניות מכסי התגמול, הוטל על ישראל מכס של 15% – לא בשל הפרה ספציפית, אלא כחלק מהמדיניות הכללית. כעת, בעקבות המס האחיד אומנם ישראל תאבד את היתרון היחסי שנוצר מול מדינות שספגו מכסים גבוהים יותר, אך עבור היצואנים מדובר בהקלה של ממש - במידה והמכסים הגלובליים יישארו על 10%.
עם זאת, המצב החדש המסתמן, שבו הוטל מכס אוניברסלי של 15% לכול המדינות, הוא הכי גרוע לישראל ולכל שאר המדינות ה"ידידותיות" (כגון יפן, חלק ממדינות אירופה, דרום קוריאה ועוד). לא ברור מה בדיוק עבר בראשו של הנשיא כאשר קיבל את ההחלטה, אך הלכה למעשה, טראמפ הוריד בפועל את המכסים למדינות "עוינות" בעיניו כמו סין - שעליהן הוטל מכס גבוה מ-15%. כעת, אותן מדינות שעימן הוא רצה להיטיב, ביניהן ישראל, "יזכו" למכס שווה של אותן מדינות שטראמפ רצה"להעניש". החלק המקל הוא כי בסופו של דבר, עדיין מדובר בפגיעה מוגבלת בזמן (רק 150 יום). אבל עדיין, עבור היצואן הישראלי, מצבו לחמשת החודשים הקרובים עלול להיות רע יותר מכפי שהיה לפני הפסיקה של בית המשפט העליון - שהיתה אמורה להיטיב עימו.
ארה"ב היא שוק היעד המרכזי של היצוא הישראלי, המהווה כ־26% מיצוא הסחורות (ללא יהלומים). יצוא הסחורות לארה"ב הסתכם ביותר מ־14 מיליארד דולר ב־2025, סכום הגבוה מהיצוא המצטבר לשש מדינות היעד הגדולות הבאות גם יחד. זאת, בשעה שהיצואנים מתמודדים עם ייסוף חד של השקל: מאז אפריל התחזק השקל מול הדולר בכ־20%, מה שפגע קשות בהכנסותיהם במונחים שקליים.
אל הייסוף הזה הצטרפה גם "קללת" המכסים, ובמקביל התייקרות תשומות. אומנם המתיחות המחודשת מול איראן תרמה להתחזקות מסוימת של הדולר, אך ביטול המכס בגובה 15% מעניק אוויר לנשימה. במונחי שולי רווח, גם 5% עשויים להיות ההבדל בין עסקה רווחית לעסקה הפסדית, בעיקר בענפים מסורתיים ובענף היהלומים, שנפגע במיוחד מהמכסים. אם המכס הזמני יפוג והמערכת תחזור לאפס בהתאם להסכם הסחר, תהיה זו הקלה גדולה בהרבה.
איך יגיבו מדינות העולם
האם הכלכלה הגלובלית הרוויחה? בינתיים – לא. אנשי עסקים ברחבי העולם ספגו זעזוע נוסף, ואי־הוודאות שבה במלוא עוצמתה. אין תשובה חד־משמעית לשאלה מה יקרה כעת. אין אויב גדול יותר לעסקים מאשר חוסר יציבות רגולטורית.
יתרה מזו, רק המכסים שהוטלו מכוח חוק סמכויות חירום כלכליות בינלאומיות (IEEPA) בוטלו. המכסים על רכבים וחלקי חילוף, אלומיניום ופלדה – שפגעו בקנדה, גרמניה, יפן וכמובן סין – נותרו בעינם. לכן עולה השאלה כיצד יגיבו מדינות שכבר הטילו מכסי גומלין על ארה"ב: האם יבטלו אותם כמחווה של רצון טוב, או יותירו אותם על כנם? בשורה התחתונה, גם אם חלק מהמכסים הכבדים בדרך להסרה, נדמה כי חוסר האמון בנשיא האמריקאי רק ימשיך להעמיק, כל עוד הוא ממשיך לשנות את שיעורי המכס בתדירות יומית, באופן אקראי, ללא מחשבה, בלי לבחון את ההשלכות האפשריות ובלי לכבד את העקרונות שהוא בעצמו קבע.
