סגור

תנאי העסקה גרועים מניעים גל התפטרויות ענק בארה"ב

נשים, אנשים ללא תואר אקדמי ועובדי תעשיית השירותים הם הכוח המניע מאחורי 30 מיליון אמריקאים שנטשו השנה את משרותיהם. ההשלכה האפשרית: עידן חדש של אינפלציה. למגמה הזו מצטרף איום נוסף למעסיקים: גל שביתות ארצי

בסרטון שהעלתה בחודש שעבר לפייסבוק נשמעת בת' מקגראת' מודיעה במערכת הכריזה: "שימו לב באי וולמארט ועמיתים לעבודה. שמי בת' ממחלקת האלקטרוניקה ואני עובדת בוולמארט כמעט חמש שנים. לכן אני יכולה להגיד שכל מי שנמצא כאן עובד יותר מדי ומשתכר מעט מדי. יחס ההנהלה והלקוחות אלינו הוא איום ונורא. בכל פעם שאנחנו מדברים על זה, אומרים לנו שאנחנו בני החלפה. החברה מתייחסת לעובדים המבוגרים כמו לזבל. לג'ארד, מנהל החנות שלנו, אתה סוטה. לעזאזל עם ההנהלה, לעזאזל וולמארט. אני מתפטרת".
ההתפטרות הוויראלית של העובדת הצעירה מסניף בלואיזיאנה מסמלת את השינוי העמוק שמתרחש בהלך הרוח של כוח העבודה החלש ביותר בארה"ב. במשך חודשים ארוכים שלט הנרטיב של "מחסור בעובדים" בשוק העבודה האמריקאי. הוא נוצר לפי הערכות מוטעות כתוצאה מדמי אבטלה מורחבים ששולמו עם פרוץ משבר הקורונה ואשר יצרו תמריץ שלילי לעובדים להתבטל.

כך הודיעה בת' מקגראת' על התפטרותה

מאחורי ההתבטאויות הללו עמד היגיון פשוט, שהתגלה כיעיל במיוחד בהנעת שינוי מדיניות: אם אנשים מקבלים שכר עבור בטלה, אין להם תמריץ לעשות כלום. כך, בעקבות הלובי החזק של התאגידים והמעסיקים, קוצצו דמי האבטלה המוגדלים.

שינוי יחס כלפי הקריירה

אך הפלא ופלא, לא רק שהמשק האמריקאי (וכך גם בישראל ובריטניה, למשל) לא התגבר על המחסור בעבודה, אלא שבחודשים האחרונים חווה ארה"ב את אחד מגלי ההתפטרויות הגדולים בהיסטוריה. לפי הדו"ח האחרון של הלשכה לנתוני תעסוקה, באוגוסט עזבו מרצונם את עבודתם 4.3 מיליון אנשים — 2.9% מכוח העבודה במדינה — המספר הגבוה ביותר מאז דצמבר 2000. עד כה עזבו השנה 30 מיליון איש, ואם ימשיכו היקפי הפרישה הללו, הרי שב־2021 יעזבו מרצונם כ־15% יותר עובדים לעומת 2019. לפי סקר שערכה לאחרונה הפדרציה הלאומית לעסקים עצמאיים, ל־51% מבעלי העסקים בארה"ב יש משרות שהם לא מצליחים לאייש. בחישוב כולל ישנן היום 10 מיליון משרות בארה"ב שאינן מאויישות. המחסור בכוח אדם הוא חלק מהסיבה לעליית המחירים, בין השאר במסעדות ומלונות, מוצרי צריכה ומזון, ולדיון המתמשך האם המדינה נמצאת בעידן חדש של אינפלציה.
לו שיעור התפטרות גבוה היה מתרחש בתקופה שבה היו משרות בשפע, זה עשוי היה להיראות כסימן לכלכלה פורחת שבה לעובדים מבחר רב של אפשרויות. אבל באותו הדו"ח של הלשכה לנתוני תעסוקה מצוין כי מספר המשרות נמצא גם הוא בירידה. בתהליך התאמה לנתונים המבהילים החדשים, התופעה הכלכלית ששמה "מחסור בעובדים" הפכה לתופעה סוציולוגית בשם "ההתפטרות הגדולה" ובהתאם זכתה לנימוקים מהתחום החברתי שקשורים קשר עמוק למגפת הקורונה. אלה כוללים שחיקה בעבודה, הערכה מחודשת של הקריירה והרצון להמשיך לעבוד מהבית. בין היתר, אוהבים לאזכר את פרישתן של הטניסאית נעמי אוסקה מטורניר רולאן גרוס ושל סימון ביילס מהגמר האישי האולימפי בטוקיו כדוגמאות שממחישות שינוי דורי והעדפה של בריאות הנפש על פני קריירה.
אף שתופעה זו היא רוחבית, היא מובהקת במיוחד בקרב נשים, עובדים ללא תואר ראשון ובתעשיות שירות עם עלות שכר נמוכה כמו אירוח, מסעדנות וטיפול בילדים. באוגוסט לבדה, 40% מכלל העובדים שעזבו מרצונם הגיעו מתעשיית האירוח והמסעדנות. לא בדיוק הפרופיל הכלכלי של שתי ספורטאיות בינלאומיות.
מאז עידן הנשיא רייגן בשנות השמונים, הכלכלה האמריקאית יצרה מספר עצום של משרות בשכר נמוך וללא שום ביטחון תעסוקתי. אלה הן משרות בלי חופשות מחלה, חופשות בתשלום או הזדמנויות לקידום
לסוגיות של "מחסור בעבודה" ו"ההתפטרות הגדולה" יש להתייחס בשילוב עם מגמה חזקה נוספת: נכונות גוברת והולכת של עובדים מאוגדים לצאת לשביתה.
"אמריקה התאגידית רוצה לתאר זאת כ'מחסור בכוח אדם'", הסביר שר העבודה לשעבר רוברט רייך. "זה לא נכון. מה שבאמת קורה זה מחסור בשכר המחיה, מחסור בשכר סיכון, מחסור במסגרות לילדים, מחסור בתשלומי ימי מחלה ומחסור בביטוח בריאות. אם לא יתקנו את החוסרים הללו, אמריקאים רבים לא יחזרו לעבוד בקרוב". רייך לא מגזים. בחודש האחרון, עובדים במשרות עם תנאים נחותים לא רק עוזבים במספרים דרמטיים, אלא גם יוזמים שביתות ברחבי המדינה כדי לזכות בתנאי עבודה ובטיחות משופרים, במיוחד ברקע המגפה. זהו גל יוצא דופן שכבר הוגדר הגדול ביותר בדורו וזכה לכינוי Striketober.
השביתות הללו כל כך מרובות ותכופות, עד שרייך מתפתה להגדיר את התופעה "שביתה לאומית לא רשמית". הגדולה שבהן עד כה היתה של 60 אלף עובדי טלוויזיה וקולנוע, אך במקביל התקיימו שביתות במגוון מגזרים. כך, למשל, שביתת 1,100 כורי הפחם של חברת Warrior Met Coal באלבמה, 2,000 נגרים בוושינגטון, 800 אחיות בסנט וינסנט מסצ'וסטס ו־1,400 עובדי מפעל קלוגס. אפילו עובדים באוניברסיטאות העלית קולומביה והרווארד קיבלו אישור לצאת לשביתה. במקביל, עובדים בכלכלת החלטורה, כמו נהגי אובר, ליפט או Instacart, החלו לצאת להפסקות עבודה קולקטיביות כדי למחות על תנאי עבודתם.

מעמד הביניים הרוויח

לארה"ב, כך נראה, אין בעיה של כוח אדם או כמות משרות, אלא בעיה של איכות המשרות. שביתות כאלה חושפות חוסר שביעות רצון עמוק מאופי העבודה האמריקאי. מאז עידן הנשיא רייגן בשנות השמונים, הכלכלה האמריקאית יצרה מספר עצום של משרות בשכר נמוך וללא שום ביטחון תעסוקתי. אלה הן משרות בלי חופשות מחלה, חופשות בתשלום או הזדמנויות לקידום. בו בזמן, ברמה הפדרלית, הוסר הפיקוח על התעשיות השונות, שכר המינימום השעתי לא עודכן כבר 15 שנה, והזכות למקח קיבוצי הוחלשה בחקיקה. דינמיקה זו יצרה פער גדל בין השכר השעתי החציוני של עובד לתפוקה לשעת עבודה. או בפשטות, דיכוי שכר העובדים הביא לכך שהם לא השתתפו ברווחים, ורמות אי־השיוויון הוחרפו. כל זאת בזמן שעובדים בעבודות מהסוג הזה, בין אם שליחים, נהגי מוניות, עובדי מפעלים, מזון וחקלאות ועובדי מערכת הבריאות הוגדרו בתקופת הקורונה כ"חיוניים" ו"גיבורים בחזית".
כעת, כאשר שוק העבודה לחוץ ממילא ומתקשה להשתקם ממשבר כלכלי יוצא דופן, ובזמן שנראה כי השווקים הפיננסיים שוברים שיאים יומיים, עולה הנכונות של עובדים להתעמת עם המעסיקים על תנאיהם. זו, אגב, אינה תופעה חדשה. הפעמים הבודדות שבהן אירעו גלי שביתות והתפטרויות בשוק העבודה האמריקאי היו אחרי שעובדים חוו דיכוי ממושך של שכר ותנאי עבודה קשים. שני גלים ידועים במיוחד אירעו ב־1919 אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב־1945 אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר למעלה מ־10% מהעובדים בארה"ב יצאו בשלב כזה או אחר לשביתות ברחבי המדינה. השביתות לאחר מלחמת העולם השנייה הובילו לצמצום אי־השיוויון שהוגדר "הדחיסה הגדולה" ולשגשוג הגדול ביותר בתולדות מעמד הביניים בארה"ב.