בפסגת דאבוס 2026, אפקט הפחד של טראמפ משתלט על סדר היום
סקרים שנערכו לקראת ועידת הפורום הכלכלי העולמי שנפתחה אתמול חושפים את הסכנות הניצבות בפני המערכת הבינלאומית. סיבה מובילה לדאגה: השימוש של הממשל האמריקאי בנשק הכלים הכלכליים, ממכסים וסנקציות ועד איומים
הפסגה הכלכלית בדאבוס, שבה הנשיא דונלד טראמפ הוא האורח המרכזי, נפתחה השנה בתחושה מוזרה. לא חגיגה של גלובליזציה, לא אמון בסדר עולמי, ואפילו לא אשליה של חזרה לנורמליות. נדמה שכ־3,000 משתתפי ה־World Economic Forum (WEF) הגיעו לעיירה האלפינית בעיקר כדי להודות בפומבי במה שכולם כבר יודעים: הסדר העולמי הישן נגמר.
ההחלטה למתג את הכנס בשם Spirit of Dialogue ("רוח הדיאלוג") איננה מקרית. מדובר בהודאה בכישלון ובתזכורת למנהיגי העולם, שעצם השיח כבר איננו מובן מאליו. זהו אולי הסימן המובהק ביותר למהפכה שהתרחשה מאז דאבוס 2025, אז חזר טראמפ לבית הלבן וטרף את הקלפים. שנה אחת בלבד לתוך כהונתו השנייה, המערכת הבינלאומית עברה שינוי מבני עמוק. במקום סדר עולמי מבוסס ערכים וכללים רב־צדדיים, השתלט סדר חדש המבוסס על אינטרסים, תחרות ועסקאות.
זהו עולם שבו היחסים בין מדינות, גושים, ואפילו חברות, אינם נשענים עוד על כללים או מוסדות, כי אם על כוח והסכמים קצרי מועד, עם השפעה מופחתת למוסדות כמו האו"ם, ארגון הסחר העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. הסדר החדש מתאפיין בהרבה יותר מכסים, סנקציות, דילים ואיומים, בין אם מרומזים או ישירים.
לא בכדי, דו"ח הסיכונים השנתי שחיבר ה־WEF בהתבסס על סקר בקרב 1,300 שחקנים גלובליים (פוליטיקאים, מנכ"לים ואנשי אקדמיה), מציין כי הסיכון המרכזי ל־2026 איננו מיתון, אינפלציה או קיטוב חברתי, כי אם עימותים גיאו־כלכליים. שני דו"חות נוספים מציירים יחד תמונה ברורה ומדאיגה: העולם הוא מקום תחרותי יותר, אלים יותר, יציב פחות, ובעיקר — פחות צפוי, מתואם ומקושר.
הסיכונים המרכזיים - המערכת הפיננסית מתפצלת
דו"ח הסיכונים הגלובליים ל־2026 קובע כי העימותים הגיאו־כלכליים מהווים את הסיכון הגלובלי המרכזי לשנתיים הקרובות. עם כל הכבוד למשברי אקלים ומשברים פיננסיים, הסכנה המרכזית היא עצם השימוש בכלים כלכליים כנשק. אלה מונים מכסים, מגבלות יצוא, סובסידיות ושליטה בשרשראות אספקה, בטכנולוגיות קריטיות ובחומרים נדירים. מדובר במעבר חד מעולם של ניהול סיכונים לעולם של ניהול עימותים. המוסדות הרב־צדדיים שהוקמו על ידי ארצות הברית עצמה, ותיווכו במשך עשרות שנים, עדיין קיימים, אך תפקודם הולך ונשחק. כתוצאה, המערכת הכלכלית־פיננסית איננה מתכנסת, כי אם מתפצלת לגושים מתחרים. השורה התחתונה של דו"ח הסיכונים ברורה: בינתיים, השינוי הזה רע לכלכלה. כ־50% מהנשאלים צופים עתיד סוער או תנודתי בשנתיים הקרובות, ורק 1% צופים עתיד רגוע.
לצד העימותים הגיאופוליטיים, הכלכלה העולמית ניצבת בפני חשבון נפש בתחום החוב. ב־2024 הגיע החוב הציבורי העולמי לשיא של 102 טריליון דולר וצפוי לטפס לכ־100% מהתוצר העולמי עד סוף העשור. בארצות הברית, הגירעון הפיסקלי צפוי להמשיך ולטפס, מה שמעורר חששות כבדים מפני תנודתיות בשוקי האג"ח ופגיעה ביציבות המערכת הפיננסית העולמית. ואם לא די בכך, סיכון נוסף שמרחף מעל דאבוס הוא התנפצות אפשרית של בועת נכסים. הערכות השווי של חברות הטכנולוגיה הגדולות (ה־Magnificent 7) הגיעו לרמות היסטוריות, ומהוות 35% משווי השוק הכולל של המדדים בארצות הברית. מכאן שכל אכזבה מהבטחות ה־AI עלולה להוביל לתיקון חד בשווקים, שימחק עושר בשווי של עד 35 טריליון דולר ויגרור את הכלכלה העולמית להאטה חריפה ואף למשבר פיננסי. בנוסף, הדו"ח מצביע על סכנה של אינפלציית בומרנג, כלומר, חזרה של עליות מחירים עקב מכסים גבוהים ושיבושי אספקה, שתקשה על בנקים מרכזיים להמשיך בהורדות הריבית.
הכלכלה העולמית - המשבר מתפתח באיטיות
דו"ח הכלכלנים הראשיים של ה־WEF מציג פרדוקס מעניין: לצד הסיכונים לעימותים גיאו־כלכליים, כמותם ראינו ב־2025, הכלכלה העולמית מפגינה עמידות מרשימה. בניגוד לתחזיות שניבאו מיתון, הצמיחה הפגינה עמידות, וכך גם השווקים הפיננסיים שפרחו ברקע השקעות, בעיקר בטכנולוגיה וב־AI. ההשקעות הללו ממשיכות לזרום בקצב מרשים. ההערכות הללו קיבלו חיזוק מדו"ח התחזיות של קרן המטבע הבינלאומית שהתפרסם אתמול. לפי ה־IMF, הצמיחה הגלובלית תעמוד השנה על 3.3%, עדכון כלפי מעלה לעומת תחזיות קודמות. עיקר השיפור מיוחס לארצות הברית ולסין, שהצליחו לנער מעליהן את ההשפעה המיידית של המכסים בהובלת ממשל טראמפ.
מאידך גיסא, התחושה בקרב הכלכלנים כפי שעולה מדו"ח ה־WEF היא של אי־נחת על רקע מחירי נכסים מנופחים, חוב ציבורי ופרטי גבוה, ותלות גוברת בקומץ חברות טכנולוגיה אמריקאיות. גם כאן ניכר השינוי: אין מדובר בחשש ממשבר קלאסי, מזעזוע חד וממוקד, כי אם מפגיעוּת מערכתית ההולכת ומתעצמת לאורך הזמן. בין השורות עולה מסר ברור: העמידות הנוכחית איננה הוכחה לבריאות ולתקינות של המערכת הכלכלית־פיננסית, כי אם דחיית הקץ. הכלכלה העולמית מצליחה להחזיק מעמד, אבל במחיר של סיכונים מצטברים.
שרשראות הערך - רשתות ייצור מודולריות
השינוי המשמעותי ביותר שעשה ממשל טראמפ הוא הפירוק המבני של שרשרת הערך הגלובלית הליניארית. המודל הישן של "ייצור בכל מקום, אספקה לכל מקום" הוחלף במערכות אזוריות המאזנות בין יעילות לחוסן. המערכות הללו מתעדפות משתנים הקשורים לאינטרסים לאומיים וגיאופוליטיים, לרבות ביטחון לאומי, על פני שיקולי עלות־תועלת פשוטים ששלטו באופן כמעט מוחלט עד לפני חודשים מספר.
הגלובליזציה התפצלה לגושים מתחרים בהובלת ארצות הברית וסין, כאשר כל גוש שואף לאוטונומיה אסטרטגית טכנולוגית קריטית. לפיכך, שרשראות האספקה עוברות תהליך של חיווט מחדש. חברות רבות עברו למודל של רשתות ייצור מבוזרות ומודולריות, המאפשרות העברת יכולות במהירות בין אזורים גיאוגרפיים כתגובה לשינויי מדיניות או סכסוכים. לפי הדו"ח, בשנת 2025, הסלמת המכסים גרמה לשינויים של זרימת סחר בשווי מעל 400 מיליארד דולר. במקביל, שיבושים על רקע גיאו־פוליטי־כלכלי כמו אלו שהתרחשו בים האדום, גרמו לזינוק של 40% בעלויות השינוע.
במציאות כזו, מדינות כמו וייטנאם, הודו, מרוקו ומקסיקו הופכות למרוויחות הגדולות. וייטנאם, למשל, מאמצת את "דיפלומטיית הבמבוק", כלומר, איזון גמיש בין הגושים, כדי למשוך השקעות זרות ולשמור על גישה לשווקים הגדולים ביותר. ואילו הודו הפכה ליעד מרכזי לייצור טכנולוגי בזכות רפורמות מבניות ויציבות פוליטית.
לאחר הפוגה זמנית במתיחות בנובמבר שעבר, הסחר בין ארצות הברית לסין צפוי להמשיך להצטמצם, כאשר סין מפנה את סחורותיה לשאר העולם, שם עודף הסחר שלה חצה את הטריליון דולר. ובעיקר, המכסים של טראמפ הפכו למשתנה תכנוני קבוע באסטרטגיה של כל חברה גלובלית, וכבר לא לאירוע נסיבתי.
בניגוד לשנים עברו, דאבוס 2026 לא ישמש כפורום של תיקון הסדר העולמי החדש, כי אם של חשיבה כיצד להסתגל אליו. לא ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, אלא להציג מינימום של שיח בעולם שהפך חד־צדדי וכוחני. וכמובן, ניסיון נוסף להכניס שוב את "רוח הדיאלוג" שאבדה ולהזכיר שללא שיתופי פעולה, כללים מינימליים ומוסדות מתפקדים — גם הכלכלה החזקה ביותר עלולה להיתקל בקיר. כבר עתה מתברר, כי המנצחים בעידן החדש יהיו מי שיצליחו להפגין גמישות מבנית — וישראל הוכיחה זאת, בעיקר בשנתיים האחרונות — ולתכנן את פעילותם, לא עבור עולם יציב, אלא עבור עולם שבו שוררת הפרעה מתמדת.
