הבעיה של כלכלת צרפת היא לא הפוליטיקאים, אלא הצרפתים עצמם
צרפת ניצבת בפני משבר פיסקאלי חמור, אבל הציבור מתנגד לתוכנית קיצוצים שכוללת ביטול ימי חופשה, קיצוץ במספר עובדי המדינה והעלאת מע"מ, ונערך ל"ימי זעם". האזרחים יצטרכו להפנים את הצורך בשינויי עומק גם במחיר פגיעה ברמת החיים
המשבר החמור שפוקד את צרפת איננו קשור לראש הממשלה המודח (השלישי בתוך שנה) פרנסואה ביירו. אפילו לא לנשיא עמנואל מקרון, שהפך מזמן לברווז הצולע של המערכת הפוליטית הצרפתית. הבעיה האמיתית, העמוקה והחריפה של צרפת, הכלכלה השנייה בגודלה בגוש היורו, היא הצרפתים עצמם. הם פשוט מסרבים להכיר במציאות החדשה שהתגבשה זה זמן מול עיניהם, מציאות שמאלצת אותם לבצע שינויים מבניים ועמוקים, שבהכרח יפגעו ברמת החיים בטווח הקצר, אבל יבטיחו איכות חיים גבוהה יותר בעתיד.
צרפת ניצבת בפני משבר פיסקאלי חמור: החוב הציבורי של ממשלת צרפת מתקרב ל־114% ביחס לתוצר (הוא זינק בכ־10 נקודות אחוז בעקבות מגפת הקורונה), גבוה משל ספרד ופורטוגל. הגירעון נסק בשנה שעברה לכמעט 6% ביחס לתוצר, והשנה הוא צפוי לעמוד על שיעורים דומים, אסטרונומיים לכל הדעות.
כדי להבין את חומרת הבעיה המבנית, יש לשלב את נתוני הגירעון והחוב עם הנתונים הבאים: יחס המסים לתוצר בצרפת הוא הגבוה ב־OECD (נתוני 2023), בפער של 11 נקודות האחוז לעומת הממוצע, כאשר יחס ההוצאה הציבורית לתוצר גם הוא הגבוה במערב, בפער של 14 נקודות האחוז. המסקנה ברורה: הצרפתים בנו מנגנון ממשלתי מפלצתי שהם אינם מצליחים לרסן.
ההדחה של ראש הממשלה ביירו הגיעה אחרי שהציע חבילה פיסקאלית של 1.8% מהתוצר (44 מיליארד יורו בהוצאות ו־15 מיליארד יורו בהכנסות). התוכנית נראית סבירה לחלוטין: ביטול ימי חופשה, קיצוץ בהוצאות המשרדים הציבוריים וקיצוץ במספר עובדי המדינה, זאת לצד הגדלת המס מרווחי הון עבור העשירים ביותר והעלאת המע"מ למגזרים מסוימים. אך הצרפתים מסרבים לתוכנית הזו בתוקף וכבר נערכים להפגנות ו"ימי זעם".
הבעיה חמורה אף יותר, משום שאותה מדיניות פיסקאלית פזרנית לא משיגה את יעדיה. הצמיחה הכלכלית מאטה באופן דרמטי וצפויה לעמוד ב־2025 על כ־0.6% בלבד (לעומת 3% לכלכלה העולמית ו־1.5% למדינות המפותחות). בפועל, התמ"ג לנפש בצרפת נמוך מזה של מדינת מיסיסיפי, שהיא הענייה ביותר בארצות הברית. במקביל, האבטלה רק עולה וקפצה ל־7.5% בחודשים האחרונים — גבוה בהרבה מממוצע ה־OECD העומד על 5%.
לפי בדיקה שערך הבנק המרכזי של צרפת, חלה נסיגה של 8.5% בפריון העבודה מאז 2019, זאת אף שהשכר הממוצע כמעט ולא נפגע. צרפת מתאפיינת ברגולציה ובירוקרטיה כבדות, כוח עצום שנמצא בידי האיגודים המקצועיים, ירידה מתמשכת באיכות מערכת החינוך והבריאות (ברקע מחסור ברופאים), ובעיקר, היעדר מנועי צמיחה כלכליים.
זוהי תמונה עגומה, בייחוד כאשר בשנה האחרונה התחוור כי מקרון הוא לא המנהיג שיביא את הישועה. אם יחליט הנשיא למנות ראש ממשלה רביעי, צרפת תיפול קורבן לתאונה פוליטית רביעית, ומקרון, שמרבה לעסוק בענייני חוץ (לרבות התערבות בסכסוך הישראלי־פלסטיני) כדי לברוח מהצרות מבית, ייאלץ למנות ראש ממשלה חמישי, וכך הלאה.
הסיבה: גם המשבר הפוליטי בצרפת הוא מבני. מאז הקמת הרפובליקה החמישית ב־1958, המשטר בצרפת התאפיין בנשיא חזק עם רוב ברור באספה הלאומית, זאת לעומת גרמניה או הולנד, שם הממשלות הן בעלות אופי קואליציוני. אלא שמאז 2024 המציאות השתנתה. אותן הבעיות המבניות, בשילוב סוגיות ההגירה, דחפו את הצרפתים לקיצוניות ולפילוג חסר תקדים. כעת ישנם שלושה גושים בגודל זהה כמעט שעוינים זה את זה, כאשר הפערים, בעיקר בין שמאל לימין, אינם ניתנים לגישור. יתרה מזו, הטינה בין המחנות הגיעה לשיא, מה שמקשה מאוד על הרכבת קואליציה. צרפת ניצבת בפני משבר כלכלי־פיסקאלי־פיננסי (שמתבטא גם בתמחור האג"ח הממשלתיות) אבל גם בפני משבר פוליטי, מה שמייצר קוקטייל קטלני. איטליה נתקעה במשבר דומה לפני כעשור ובחרה להקים ממשלת פקידים. ייתכן כי זו הדרך להרגעת הרוחות, אבל לבטח לא הפתרון.
