מטראומה לקולנוע: 7 באוקטובר והמלחמה בעזה השתלטו על פרסי אופיר 2025
רוב הסרטים הבולטים המתחרים על פרסי אופיר, שהמועמדויות שלהם יוכרזו ביום ראשון, עוסקים השנה ב־7 באוקטובר ובמלחמה בעזה. מי הפייבוריטים לזכייה? האם דאנה איבגי תתחרה בעצמה? ואיך מתמודד הקולנוע בארץ עם הטראומה הלאומית המתמשכת
ב־1998 זכה בפרס אופיר הסרט ״קרקס פלשתינה״ שביים איל חלפון. אם אי פעם ידרגו את 35 הסרטים שזכו בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע מאז הקמתה ב־1990, ״קרקס פלשתינה״ יהיה, לפי טעמי, אי שם בתחתית הרשימה. זה סרט מייצג לתקופתו, הימים הקשים של הקולנוע הישראלי בשנות ה־80 וה־90, שנים שהרחיקו את הקהל מהקולנוע והפכו את הסרטים למאמרי דעה אקטואליים. הוא מספר על אריה שבורח מקרקס שמגיע להופיע בשטחים, והיה מעין משל לכאוס בישראל, בשטחים, בחברה הישראלית ובמתחים בין היהודים והערבים. משהו מאווירת שנות ה־90 הזאת חזר השנה לקולנוע הישראלי, ולראיה - לאיל חלפון יש סרט חדש. חלפון, עכשיו כבר בן 69, יצר את ״ברנינג מן״, שנהנה אומנם מהופעה מקסימה של שי אביבי בתפקיד הראשי, אבל הוא אחד מכמה סרטים ישראליים חדשים שנותנים למציאות לנצח את הקולנוע. בשנת 2025 אי אפשר להתעלם מהנוכחות של המלחמה ביבול בן 22 הסרטים העלילתיים הארוכים המתחרים השנה על פרסי אופיר. ביום ראשון יתפרסמו המועמדויות הסופיות, ונדמה לנו שעוד לפני כן אפשר כבר לציין מה יהיו הסרטים הבולטים השנה בתחרות.
המלחמה בעזה, קודם כל, פגעה ביבול. 22 סרטים זאת כמות נמוכה יחסית, אחרי שנים שבהן לפרסי אופיר הוגשו למעלה מ־30 סרטים. חלק מהסרטים השנה הם עדיין כאלה שצולמו לפני 7 באוקטובר ונערכו אחרי, ומעט סרטים צולמו במהלך במלחמה. שלושה סרטים, למשל, התרחשו ב־6 באוקטובר ועסקו באנשים שהיו בדרכם לפסטיבל נובה, והסרט משאיר את גורלם באוויר, רגע לפני הזריחה. כך הם ״ברנינג מן״ של חלפון, ״לא שבת שלי״ הקצר של רונה סגל ו״גיאגו״ בקטגוריה החדשה של סרטי אנימציה קצרים.
״ברנינג מן״ הוא גם אחד משני סרטים שעסקו בחוויה של הורים שצריכים לשלוח את הילד שלהם למלחמה, והם לא מסוגלים לשחרר אותו מאחיזתם. סרטו של חלפון מסופר מנקודת מבטו של אבא, שמסיע את בנו לבסיס על גבול עזה, ויש לו תחושה רעה אז הוא פשוט נשאר בחוץ, מחכה לו שייצא. ״חמצן״ של נטעלי בראון - שצולם לפני 7 באוקטובר אבל נראה כעת אקטואלי ורלבנטי אף יותר, שלא לומר נבואי - מספר על אמא (דאנה איבגי) שתעשה מעשה קיצוני כדי למנוע מהבן שלה לחזור ליחידה שלו שאמורה להיכנס ללבנון. שני הסרטים לוקחים סיטואציה שמזכירה את ״אשה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן ומביאים אותה אל ההווה. ״ברנינג מן״ הוא סרט כה ליטרלי ש״אשה בורחת מבשורה״ מוזכר בו מפורשות, שמא נפספס את המחווה. ״חמצן״, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים, עשוי להיות אחד הסרטים הבולטים כשיתפרסמו המועמדויות לפרס אופיר מחר, ואהיה סקרן לראות האם חברי האקדמיה יתחברו לסרטו של חלפון, שבשנות ה־90 היה נציג הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי ואילו השנה הוא ותיק הבמאים.
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה עומדים במרכזם של שניים מהסרטים הכי מעניינים שהופקו השנה בישראל: ״על כלבים ואנשים״ של דני רוזנברג ו״כן״ של נדב לפיד. שני הסרטים האלה הפוכים בסגנונם: סרטו של רוזנברג צולם באופן ספונטני חודש אחרי טבח 7 באוקטובר בקיבוצי העוטף במתכונת היברידית של קולנוע עלילתי שמעורבב עם רגעים תיעודיים. הסרט מביט במציאות באופן לירי ומחפש את השקט ואת הפיוט שבאסון, ובסופו מגיע אל רעש המלחמה, בסיקוונס יפה באנימציה שחוצה את הגבול ומביט במתרחש גם בצד העזתי. סרטו של לפיד בנוי בדיוק הפוך: הוא מתחיל בהרעשה, בהלם, בהתקפה על כל החושים, אבל הולך ומשתתק ככל שהוא נמשך. ״כן״ הוא סרט אימתני, ברוטלי, מעורר מחלוקת, לרגעים מעצבן, אבל הוא תגובה יצרית ומלאת תנופה ואף רגש לכל מה שקורה במדינה הזאת בשנתיים האחרונות. זה סרט שנמצא שתי ליגות מעל רוב מה שהופק השנה בישראל, ואף בעולם, עם נוכחות שקשה להתכחש לה, וזה כנראה השגריר הקולנועי הישראלי הנכון לשנת 2025.
אחד הסרטים שמתחרים בו, לדעתי, הוא ״חיים ללא כיסוי״ של תום שובל. גם הוא סרט שכולו תנופה קולנועית, סרט וירטואוזי בעשייה שלו, עם הופעה בלתי נשכחת של דאנה איבגי, הפעם בתור הומלסית רדופה שנמצאת במנוסה מדמויות שנמצאות בראשה. הבעיה של הסרט היא שהוא פשוט לא נעים לצפייה, אבל איזה קולנוע, איזה כישרון.
שובל ביים השנה גם את הסרט התיעודי המצוין ״מכתב לדויד״, והיה שותף לכתיבת התסריט לסרט ״שפה זרה״, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים. נטעלי בראון ביימה פרט ל״חמצן״ גם את הסרט התיעודי ״שוטינג״, שזכה בפרס בפסטיבל דוקאביב. ומי שמחברת בין שובל ובין בראון היא דאנה איבגי, שמצטיינת בתפקיד הראשי גם ב״חמצן״ וגם ב״חיים ללא כיסוי״. אני מהמר שבראון, שובל ואיבגי ייצאו השנה עם פרסי אופיר, על עבודתם העלילתית או התיעודית.
המלחמה נמצאת גם ברקע של שני סרטים שצולמו לפני 7 באוקטובר בשיתוף פעולה בין ערבים ויהודים. ״הים״ הוא המעניין בין השניים, סרט של במאי יהודי ומפיק ערבי, סרט מסע יפה של ילד פלסטיני שמחפש את הים ברחובות תל אביב ואביו שמנסה למצוא אותו. ״בלה״, שביימו יחד במאית יהודייה ובמאי ערבי, הוא גם מסע של שני צעירים, ישראלי ופלסטיני, בין מחסומי הגבול של ישראל והשטחים.
הקולנוע הישראלי הוא קולנוע של סרטי ביכורים. רוב הסרטים שזכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ב־35 שנות האקדמיה היו סרטי ביכורים. חברי האקדמיה לרוב לא אוהבים שחבריהם עושים סרט שני, האקדמיה אוהבת לחגוג את החדש, את האלמוני, את התגלית. 11 מתוך 22 הסרטים העלילתיים שמתחרים השנה על פרס אופיר הם סרטי ביכורים. שישה מתוכם הם סרטי ביכורים של במאיות. ב־15 השנים האחרונות שבעה סרטי ביכורים של במאיות זכו בפרס הסרט הטוב ביותר, במהלך שניסה לתקן את הנטייה של הקולנוע הישראלי להעדיף סרטים של במאים. לכן, גם השנה כדאי מאוד לשים לב לסרטים האלה, שיש בהם גם יצירות יפות.
את ״חמצן״ הזכרנו, אבל שניים מהסרטים הכי יפים ואסתטיים השנה - וגם הכי מיניים - הם סרטי ביכורים נשיים: ״נאנדאורי״ שביימה אתי ציקו בנופי גיאורגיה וזכה בפרס הביכורים בפסטיבל ירושלים, ו״בתים״ של ורוניקה ניקול טטלבאום, אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה, עם צילום שחור־לבן מהמם ביופיו בהרי צפת. שניהם סרטי ביכורים בוסריים עם רגעים לא אחידים, אבל עם יופי גיאוגרפי ואנושי, והמון חסד. איפשהו בין ״כן״ (הפייבוריט שלי), ״חמצן״, ״נאנדאורי״ ו״הים״, נמצא את הסרטים הבולטים השנה בפרס אופיר, ואחד מהם, אני מהמר, גם יזכה.
