"כשהדיבוק שלי מדבר, הוא דמוני, ארוטי מאוד, סקסואלי ויצרי"
המחזה האיקוני של ש. אנסקי "הדיבוק" הופך לראשונה לאופרה בעברית. עידו ריקלין, דרמטורג הבית של האופרה הישראלית, מסביר איך ניגש כגבר, אתאיסט וגיי לעבד את הקלאסיקה היהודית לדרמה פמיניסטית
לפני יותר ממאה שנה כתב ש. אנסקי את המחזה "הדיבוק: בין שני עולמות", דרמה מיסטית יהודית על אהבה, מוות וגאולה. מאז זכה המחזה לעשרות עיבודים לתיאטרון, מחול וקולנוע ברחבי העולם. בישראל עלה לראשונה ב־1922 בכיכובה של חנה רובינא, והוא נחשב לקלאסיקה יהודית על־זמנית ולאבן דרך בתולדות התיאטרון היהודי. כעת, לרגל 40 שנה לאופרה הישראלית, יעלה ב־18 בפברואר עיבוד אופראי ראשון בעברית, על פי ליברית של עידו ריקלין, שגם מביים, ומוזיקה של יוסף ברדנשווילי.
המיתוס של הדיבוק הוא אחד המוטיבים המרכזיים בפולקלור היהודי של מזרח אירופה, ושורשיו נטועים באמונות העממיות ובקבלה. הדיבוק הוא רוח של אדם מת שלא מצאה מנוחה ונכנסת לגופו של אדם חי. לפי האמונה העממית, הדיבוק נכנס לרוב בנשים צעירות, מדבר מגרונו של הנדבק בקול שאינו שלו, ומספר את סיפורו, לרוב סיפור של עוול או אהבה שלא התממשה. המוטיב של רוח מת שנכנסת בגוף חי הוא אוניברסלי ומופיע בתרבויות רבות, ויש לו ביטויים רבים בתרבות הפופולרית, בעיקר בקולנוע האימה ובדרך כלל בפריזמה הנוצרית. הדוגמה הבולטת היא "מגרש השדים" (1973), הקלאסיקה שעיצבה את האסתטיקה של הז'אנר ופתחה את הדרך לסרטי אימה רבים העוסקים באחיזת רוחות.
פסיכוזה או תופעה על־טבעית
במרכז העלילה של "הדיבוק" סיפור אהבתם של לאה וחנן, שאין לה סיכוי בגלל הבדלי מעמדות. לאה היא בתו של גביר עשיר, וחנן הוא תלמיד חכם ועני. לאה משודכת לבחור אחר, לבו של חנן נשבר והוא טובע בנהר. ביום החתונה אוחז בכלה דיבוק. האם זה קולו של חנן המת, או אולי הניסיון האחרון של לאה למרוד באביה ובתכתיבי החברה ולהימלט מהשידוך שנכפה עליה? האם הדיבוק הוא תופעה על־טבעית או ביטוי למצוקה נפשית גדולה?
עידו ריקלין, דרמטורג הבית של האופרה הישראלית, מסביר איך ניגש לעבד את המחזה האיקוני: "בעוונותיי אני אתאיסט מוחלט ושאלתי את עצמי במה הסיפור הזה נוגע בהנחה שאני לא מאמין ברוחות רפאים. דיברתי עם חבר פסיכיאטר שחי בברלין, שסיפר לי שהוא מטפל באנשים שמאמינים בדיבוקים, והם באמת חווים את התופעה. זו כנראה אפיזודה פסיכוטית או סכיזופרניה, אבל הם מבחינתם חווים את זה. באירופה במאות ה־18 וה־19 החברה היתה דכאנית, פטריארכלית וחונקת, והיו מקרים שבהם נשים צעירות, וגם גברים, נאחזו בדיבוק וטיפלו בהם. אפשר להבין שבתוך דיכוי והשתקה, הדרך היחידה לבטא זעם, ייאוש, מרד ואימה היא דרך קולו של דיבוק. הרגשתי שאני צריך לכתוב את סיפור הדיבוק כהווייתו, אבל להבין מאיפה נוצרה מצוקה נפשית כזאת שאדם אחוז דיבוק".
ריקלין לא חושב שהדיבוק בא מעולם המתים אלא מעומק הנפש המעונה והמושתקת של לאה. דרכו היא יכולה לבטא את הזעם, התשוקה, המרד מול אביה והממסד הרבני שהגבילו והשתיקו אותה. "לא קולו של חנן המת נשמע מפיה אלא קולה של לאה עצמה. ברוב ההפקות שאני מכיר חנן הוא הדיבוק שנאחז בה ולפעמים הוא מתגלה אליה. אני חושב שהדיבוק הוא קולה של אשה צעירה בחברה מדכאת שהושתקה כל השנים. ביום חתונתה היא באבל והיא מזמנת אליה את הדיבוק כדי שתוכל לבטא את עצמה. כשחנן מופיע כהתגלות בדמיונה הוא לא אלים, הוא כמעט מפויס וקולו זך. בלאה יש אימה וזעם ופראות".
דמות נשית שמתריסה כנגד החברה היה דבר חריג כשאנסקי כתב את הדיבוק. האם התייחסת גם לפן הפמיניסטי של המחזה?
"מאוד. ככל שיכולתי. אני גבר שכותב דמויות נשיות, אבל אני לא מתיימר לכתוב אשה, אני כותב את עצמי כאשה. גדלתי בישראל מאוד מיליטנטית, של מלחמת ההתשה ויום כיפור, והידיעה שאני גדל בשביל להישלח לצבא בגיל 18 למות מילאה אותי באימה נוראה. כשאני חושב על אשה שנולדה במאה ה־19 למציאות שבה נשים מושתקות ונדחקות לנישואים, לפעמים חסרי אהבה ואלימים, ולא פעם מתות בלידה, אני לא מנסה לחשוב כמו אשה אלא חושב על הילד שפחד לגדול ולהפוך לגבר.
"מזווית אחרת, אני גיי (בן זוגו של השר לשעבר ניצן הורוביץ — מנ"ש), ואני תמיד, באופן מסוים, אהיה אחר. יש את המושג 'האשה היא האחר', אבל גם אני אחר בדרכי, ומהאחרות שלי אני מסיק על האחרות של לאה. החיבור שלי לחנן, ללאה, לסנדר ולאומנת פרידה הוא כי הם נגזרות שלי, או של סבתא שלי, שלקחתי ממנה המון לדמות פרידה. אני כותב את עצמי דרך הדמויות האלה, אז אני חושב שהתוצאה היא פמיניסטית. פמיניזם מעניין אותי מאוד בתור גיי ובכלל בתור אדם, והמאבק של האחר להיות לגיטימי ולהגיד 'יש לי קול, תקשיבו לו!' חשוב.
"כששואלים אותי למה מצעדי גאווה, אני אומר: לא בשביל לרקוד על משאית, אלא בשביל להגיד בגאווה שאנחנו פה, שיש לנו קול. כשאומרים לי למה פמיניזם, אני אומר שתמיד יהיה אדם שינסה לדכא את האחר ולבסס את השליטה שלו דרך דיכוי. נשים זה רוב מושתק שמיעוט התנפל עליו והכניע אותו לרצונו".
תיגר נגד הממסד הרבני
המלחין הוא יוסף ברדנשווילי עטור הפרסים שעלה לישראל מגיאורגיה ב־1995 ומאז כתב מוזיקה לעשרות הצגות וסרטים, בהם "חתונה מאוחרת", האופרה "מסע אל תום האלף" וההצגה "הדיבוק" שעלתה ב־1998 בהבימה. ברנדשווילי מספר שהלך עם הזווית הייחודית של ריקלין ל"דיבוק". "המוזיקה שכתבתי מגוונת: זה גם מזרח אירופה וגם גיאורגיה, מוזיקה רוחנית שאני מאוד אוהב, עממית, פילוסופית, דתית. ויש גם מקהלה. השפה המוזיקלית שלי היא שילוב של הרבה דברים, ורציתי שהיא תהיה פשוטה אבל לא פשטנית. זה קורה בכפר, ורציתי להכניס את הקהל לעולם הזה". על הניצוח מופקד דן אטינגר, ובמשתתפים אלה וסילביצקי בתפקיד לאה ועודד רייך בתפקיד חנן.
ריקלין מסביר איך מנגישים את הקלאסיקה הזו לקהל של היום: "כשאני עושה עיבוד לקלאסיקה, השאלה היא תמיד לא מה כתוב במחזה אלא מה היה האימפקט על הקהל. כאשר חנן של אנסקי שקע בתורת הנסתר, הקהל היהודי של לפני מאה שנה הבין שהוא הולך לאזור מסוכן, שהוא כמעט כפירה. זה משהו שלקהל מודרני ישראלי חילוני לא יהיה מיידי, אז אצלי חנן ממש כופר ויוצא תיגר נגד הממסד הרבני. כשהדיבוק של אנסקי מדבר, הוא אומר דברים רוחניים. כשהדיבוק שלי מדבר, הוא דמוני, ארוטי מאוד, מדבר על דברים סקסואליים, מאשים את אביה של לאה במפורש במותה של אמה. הוא הרבה יותר מיידי, מוחשי ויצרי".
איך קולו של הדיבוק בא לידי ביטוי בשירה?
"יכולנו ללהק זמרת אלט וזמר קונטרה טנור אבל אז זה היה אומר שזו באמת רוח רפאים. יוסף ואני ליהקנו בריטון (עודד) וסופרן (אלה) שאין להם דרך להיות אחד בקול של השני. הדיבוק הוא בסופו של דבר קולה של לאה, היא לא מתאמצת להישמע כמו חנן. אדם לא מחליף את מיתרי הקול שלו כשהוא בחוויה פסיכוטית".
