למה תמר מג'הול יקר כמו פרלין
המג'הול אמנם יפה וטעים, אבל ד"ר יובל כהן, בכיר חוקרי הדקלים במכון וולקני, מסביר כי הסיבה לכך שהוא שולט בשוק המקומי היא בעיקר שיווק. לכבוד ט”ו בשבט כדאי לנסות זנים אחרים כמו דקל נור, חיאני וברהי
"אני רוצה להסתכל על תמר כפרי של שלום", אומר ד"ר יובל כהן, בכיר חוקרי הדקלים במכון וולקני ובעצם אחד היחידים העוסקים בתחום. "תמר מוגדר בתרבות הישראלית והערבית כעץ החיים. הוא יכול לייצר המון חיבורים בינינו לירדנים ולפלסטינים. זה הגידול המקומי גם פה וגם שם, ואפשר לפתח הרבה דברים. באמירויות רוב הגידולים הם תמרים. יש לזה פוטנציאל גדול כסמל. זה מסובך כי הרי אתה מכיר את השאלות של האם חומוס ופלאפל הם אוכל ישראלי ומסעדה ים־תיכונית היא לבנונית או ישראלית. גם תמרים הם עניין פוליטי. המרוקאים יגידו שהמג'הול שלהם".
אנחנו נפגשים לקראת חג ט"ו בשבט שמתקיים בשבוע הבא, והוא כידוע חג הפירות המיובשים. אצלנו הבכורה בתחום שמורה לתמרים, וד"ר כהן מסביר כי הסיבה לכך פשוטה: "שיווק". את אותה סיבה בדיוק הוא מייחס להצלחתו הפנומנלית של זן אחד ויחיד מבין התמרים – המג'הול. בישראל גדלים 80 אלף דונם של דקל, ועליהם 950 אלף עצים. בעולם יש כ־3,000 זנים למאכל ואצלנו גדלים רק תשעה מסחריים. כהן אומר כי 85% מכל התמרים המגודלים והנאכלים בארץ הם מזן מג'הול, 750 אלף עצים. "המג'הול פשוט מאוד גדול ויפה", הוא מנסה להסביר את המשיכה לזן, זאת אף על פי שהגידול שלו קשה יותר מזנים אחרים. המג'הול נקטף כשהוא לא יבש לגמרי. "בשביל לקבל פרי חצי עסיסי, אתה לא נותן לו להבשיל עד הסוף ובא לעצים בכל כמה ימים, וקוטף את מי שהגיע למצב החצי עסיסי. צריך לגדוד 5-4 פעמים במקום פעם אחת".
אז בשביל מה כל הטרחה?
"כי אתה מקבל פרי מאוד גדול שאתה מוכר באירופה במנג'טים, אחד־אחד, לא לפי ק”ג. לקוח צרפתי במעדנייה קונה 3-2 מג'הול כמו פרלינים. זה כבר לא פרי, זה בונבון. הוא גם ישלם בהתאם: בעבר זה הגיע ל־25 יורו לק”ג, היום ק"ג עולה 15 יורו. גם בארץ, מג'הול יפה עולה 70-60 שקל לק”ג".
כהן, כמוני וכמו לא מעט מגדלים, מעדיף את זן הדקל נור הקטן והיבש יותר, אך הוא מפנה את תשומת לבי לכך שלמג'הול יש גם גרסה עוד יותר עסיסית, המכונה, איך לא, "בונבון", שהיא עוד יותר יקרה ומאוד פופולרית. יומיים אחרי השיחה שלנו פגשתי את הוורסיה הזו בשוק האיכרים החדש "גלם" בתל אביב שמגדלים במשק 58 של עמנואל וארזה כהן מצופר שבערבה. התמרים שלהם יפהפיים וטעימים רצח.
אם פעם היינו מובילים ביצוא מג'הול לעולם, היום נוטעים אותו בהרבה יותר מקומות. ב־2015 יוצרו 60 אלף טונות מג'הול בעולם, ועכשיו כבר 200 אלף טונות. מגדלים מג'הול במקסיקו, בדרום אפריקה, במרוקו, במצרים, בירדן וברשות הפלסטינית. אז אומנם שילשנו את גודל מטעי המג'הול בארץ אבל חלקנו בשוק העולמי ירד מ־50% ל־25%.
כמה ממה שגדל כאן הולך ליצוא?
"כלל התמרים בארץ מגיעים ל־53 אלף טונות, ב־2025 יוצאו 40 אלף טונות, כלומר הרוב. ההכנסות מהענף מגיעות ל־1.5 מיליארד שקל בשנה. עד הקורונה תמר נחשב ל'זהב השחור' והכניס באמת המון כסף, עכשיו עם העלייה בהיצע העולמי הרווחיות יורדת. בדרום זו כבר לא בוננזה כלכלית, אבל עדיין רווחי מאוד. עדיין צריך חזון וחקלאות מעולה, וכיס די עמוק. גידול כזה מצריך, למשל, מנוף יקר, וגם עלות המיון והשימור בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות בבית אריזה מייקרת".
האם צריך לפתח את זן התמרים הבא?
"אנחנו עובדים על זה אבל מדובר בפרויקט של 25-20 שנה. צריך להביא הרבה זנים, לפתח פרוטוקולים, לעשות השבחה והכלאות, ולשפר את העצים".
יש לענף משמעות פוליטית ואפילו ביטחונית, מעבר לכלכלית?
"התמר מגודל לאורך רצועה ברוחב של 3-0.5 ק"מ בקו הגבול המזרחי. ככל שאתה מדרים, הוא הבסיס הכלכלי של הרבה מאוד יישובים לאורך השבר הסורי־אפריקאי, גם בבקעת הירדן ובערבה. זה גם אזור חוצץ של ממש. אז צריך לשמור על זה".
כהן מספר לי שבכנרת, בעבר מחוז חפץ נחשק בעולם התמרים, מגדלים עדיין גם דקל נור וזנים כמו החיאני, שפעם נמכר יותר כתמר לח, כי הם יותר מתאימים לצפון. בסמר שבערבה מגדלים גם את זן הברהי שהוא נפלא, אבל לדברי כהן, "קשה יותר לגדל מג'הול בצפון ולכן המגדלים עוברים לענפים אחרים, רווחיים לא פחות כמו אבוקדו, מנגו או בננות. אם תסתכל על מה שיש בדיוטי פרי של דובאי, תראה מגוון אדיר של זנים. בעולם הערבי יש תרבות תמרים אמיתית".
אני תוהה לגבי חרמות בעולם על רקע המלחמה. כהן לא ממש שש להיכנס לנושא. הוא טוען שחרם היינו חוטפים על כל זן שהיינו מגדלים. "יש סמל ישראל על האריזות, זה הרבה שנים מטרה לחרם. קשה להחרים אותך לגמרי כשאתה כל כך גדול, אבל אין ספק שקיבלנו סטירה במלחמה".
