"האגרוף שחטפתי בבטן הבשיל לעיבוד תיאטרוני"
הסופר והמחזאי ישראל המאירי מעלה עיבוד בימתי ל"מחכים לברברים" של ג'. מ. קוטזי. הוא מספר על הקשר המיוחד שיצר עם חתן פרס הנובל שבאופן מפתיע לא מחרים את ישראל, ומסביר למה ספר פוסט־קולוניאליסטי בן יותר מ־40 שנים על פחד מהאחר והפיכתו לאויב לאומי רלבנטי כל כך לישראל של אחרי 7 באוקטובר
"ג'. מ. קוטזי בשבילי הוא השילוב האולטימטיבי בין הערכי והביוגרפי", מספר הסופר והמחזאי ישראל המאירי, שיעלה בסוף השנה בהמרץ 2 בתל אביב עיבוד להצגה של "מחכים לברברים" של הסופר הדרום אפריקאי זוכה פרס הנובל. "הוא כתב סדרה של ממוארים על ילדותו והתבגרותו בדרום אפריקה של האפרטהייד, ויותר מכל התחברתי ל'מחכים לברברים'. כשקראתי את זה לראשונה בשנות ה־80 זה היה אגרוף בבטן. רק בשלב מאוחר זה הבשיל אצלי לעיבוד תיאטרוני. חיברתי לזה את הבמאי סיני פתר, ובתקופת הקורונה התחלנו לגשש אחרי אישור להעלות את ההצגה. כשהעבודה התקדמה והיה לנו טקסט שלם יצרנו איתו קשר, הוא חי היום באוסטרליה עם אשתו, ובניו יורק נמצאת הסוכנת שלו. דרכה התחיל משא ומתן לא פשוט. כשקיבלנו את האישור פרצה המלחמה בעזה, נאלצנו לדחות את העלאת המחזה, ועכשיו יש לנו אישור מחודש שלו".
המאירי, סופר, מחזאי ומרצה לתיאטרון, לימד שנים רבות דרמה וכתיבה דרמטית באוניברסיטת חיפה, ועם פרישתו לגמלאות עבר ללמד במכללת הגליל המערבי. "יש שם מיזוג מגזרים", הוא מספר, "שילוב של סטודנטים ערבים, נוצרים, דרוזים, מוסלמים, יהודים, יש הכל, והם מעלים גם הצגות תיאטרון. אני מלמד דרמה ותולדות התיאטרון, הרבה שייקספיר, וזה חומר מאוד פעיל, מאוד חי, יש בזה אקשן". בכתיבה של המאירי יחסי יהודים־ערבים הם לפעמים עוד דמות בעלילה. הקונפליקט נוכח שם תמיד.
הנובלה "מחכים לברברים" מ־1980 נחשבת לאחת היצירות החשובות של הספרות הפוסט־קולוניאלית. העלילה מתרחשת בממלכה ללא שם על גבול המדבר ויש שמועות שהברברים מתכננים מתקפה על הממלכה. הסיפור מסופר מפיו של שופט היישוב. ליישוב מגיע קולונל עם כוח לוחמים כדי להיערך למלחמה בברברים: הם אוסרים כמה ברברים, מענים אותם, הורגים כמה מהם, ומתכננים את המתקפה הגדולה נגדם. בינתיים נרקמים יחסים בין השופט לבין נערה ברברית נכה. היחסים האלה כמובן מביאים עליו צרות. זו מעין אלגוריה פוליטית, על נטייה של מדינות לייצר לעצמן אויבים, "ברברים", כדי להצדיק את קיומן ואת האלימות שלהן.
"קוטזי לא מחרים אותנו"
איך היה הדיאלוג עם קוטזי?
"החלפנו דעות במיילים. הוא אדם מאוד חד, יש לו ידע עשיר בדרמה ותיאטרון, ידעתי שהוא ביקורתי מאוד ולפעמים ארסי ביחד לעיבודים שנעשו ליצירות שלו, 'מחכים לברברים' ו'חרפה' גם עובדו לקולנוע. והוא ירה חיצים בלי חשבון. חששנו מאוד. הוא דרש וקיבל לידיו תמצית מפורטת של העיבוד שלי ואישר אותו. החלפנו גם מסר פוליטי מוסרי ביחס למה שקרה בעזה, להרג אוכלוסייה אזרחית, ונוצר קשר יותר הדוק".
איך הוא הגיב על 7 באוקטובר? האם המלחמה כאן היתה חלק ממה שהביא אותו להסכים?
"בהחלט הוא ראה את החשיבות של העלאת המחזה דווקא פה. בניגוד לאחרים שמטילים עלינו חרם מוחלט, הוא לא מחרים. הספר שלו 'הפולני' תורגם לעברית ויצא כאן אחרי המלחמה".
למה מצאת את הספר רלבנטי?
"הגיבור הוא שופט שנקלע לסבך של אינטרסים וניגודים בינו, כנציג של ממלכה מערבית, ובין הברברים, עם איומים ומעשים אלימים הדדיים. והוא נקלע גם למעורבות אישית כשהוא מתאהב באשה ברברית. הסבך הזה של הפוליטי, המוסרי והקולקטיבי עם המקום הכי אינטימי וחשוף – את זה קוטזי מתאר ואף פעם לא פותר שום דבר בשחור־לבן חד וחלק. גם לא את הניגוד בין הליברלים המערביים לבין הברבריים. המושג 'ברברים', במיוחד מאז המלחמה האחרונה, מוטח בלי סוף בתקשורת. קוטזי שם את זה תחת זכוכית מגדלת אבל בלי לבטל את זה. הכל נמצא כל הזמן במצב מורכב ובסתירות פנימיות".
המאירי (78) נולד וגדל בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, וכיום מתגורר במושב אמירים שבגליל העליון. בצה"ל שירת כחובש קרבי בצנחנים. אחרי השחרור סיים תואר ראשון בספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וסיים דוקטורט באוניברסיטת חיפה. לאורך השנים פירסם רומנים, קובצי סיפורים ומחזות שזכו להערכה. הוא בונה עלילות מורכבות שנעות בין שגרה בורגנית לכאורה לבין תהומות של סודות והדחקות. התא המשפחתי, חברויות ותיקות, מערכות יחסים וגם ערכים – כולם עומדים למבחן. יש משהו ישראלי מאוד בכתיבה שלו, שורשי. הספרים שלו נטועים בנופים הארצישראליים, גליליים לרוב, והרבה פעמים טמונים בהם זיכרונות מהשירות הצבאי שלו, מהמלחמות.
"הביוגרפיה צרובה בספרים"
לאחרונה ראה אור ספרו החדש "עצים הפוכים" (פרדס), רומן פסיכולוגי רב־שכבתי שמתאר יחסים ארוכי טווח בין שני זוגות. הגברים הכירו בשירות הצבאי. ארנון הוא קצין קרבי חובב נשים, גבר־גבר כל־ישראלי; יעקי הוא מורה לביולוגיה שנרשם לסדנת כתיבה; נועה אשתו מגדלת את הנכד שלהם שנמצא בכפר שיקומי לאחר טרגדיה משפחתית. גם הסופרת שמנחה את סדנת הכתיבה קשורה לסיפור מודחק מן העבר. טראומות עבר ממשיכות להדהד בהווה, פצעים ישנים נפתחים.
עד כמה הביוגרפיה עיצבה את הכתיבה שלך?
"ברור שהביוגרפיה שלי נמצאת שם, גם באנקדוטות, מיקומים, אירועים, אנשים, זכרונות, טראומות, מלחמות. אבל בספרים זה נעשה לפוטומונטאז'. פרויד טבע את המושג פוטומונטאז' בספר 'פשר החלומות', הוא מדבר על זה שבחלום אנחנו עושים מין הלחם של אירועים ומקומות ודמויות כדי להגיד דרכו דברים מורכבים יותר, או להסתיר את הדברים הביוגרפיים הטהורים. בעומק, הביוגרפיה צרובה בספרים שלי".
המוטו בפתיח של "עצים הפוכים" לקוח מתוך רומן שהמאירי אוהב מאוד, "החייל הטוב" של פורד מדוקס פורד, שעוסק ברביעייה כזאת – שני זוגות נשואים שמתפתלים ומסתבכים אלה באלה. "שאלתי את עצמי מיהו החייל הטוב הזה", הוא אומר. "ברומן מדובר בגנרל בן אצולה, אבל מיהו הגבר־גבר הזה בנוסח הישראלי. קצין קרבי, קר רוח, רודף שמלות, משפיע, מצאתי מודל כזה בסביבה שלי. יש בזה כוחניות וכריזמה. ככה התחיל להתבשל 'עצים הפוכים'".
יש בספר אירוע טראומטי מלחמתי מכונן, שממשיך להקרין על ההווה. זה משהו שחווית בעצמך?
"בספר יש רגע במוצב על התעלה בלילה גיהנומי, יעקי רוצה לקפוץ ולהציל את הפצועים בטנק שנפגע וארנון בקור רוח משאיר אותו במוצב ובכך מציל את חייו. בעברי הייתי חובש קרבי בצנחנים וקרה לי אירוע דומה".
ברומן "צרוב בגוף" אתה מביא כמה נקודות מבט על אותם אירועים. כמו שהשירות הצבאי ומלחמות ישראל מונחים בתשתית היצירה שלך, גם היחסים עם הערבים מונחים שם.
"הגיבור של 'צרוב באור' הוא אמן דרוזי, שאחיו מבוקש. אני מכיר סטודנטים דרוזים, שכנים, חברים, בשבילי זה לא איזה 'אחר' מופשט אי שם. פה בגליל היישובים היהודיים הם קטנים לעומת היישובים הערביים הגדולים. היהודים בגליל הם מיעוט. יש הרבה כפרים שרחוקים מהתרבות היהודית, והמגע איתם חי ומחייב כל הזמן תהליכים וחיבורים".
