"אני חייב לישון עם מצ'טה ליד המיטה"
הבמאי עירד רובינשטיין משקשק לקראת העלייה של "אגממנון" בקאמרי. הוא אוסף אמונות טפלות נגד מנחוס, מתגעגע לניינטיז, עדיין לא בדיוק השלים עם הקרחת, היה רוצה לתפוס את טרנטינו לשיחה וחולם לחזור להיות מוצ’ילר או לפחות לכפר קטן בברזיל
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בסוף חזרה בקאמרי. השמש בחוץ כבר כמעט שוקעת וביימתי כל היום מתחת לאדמה. אני לא יודע איך לעשות את העבודה הזו בלי לעבוד המון שעות, ואני אוהב את זה, אבל עם הזמן, אני שואל את עצמי אם לא כדאי לסגור פעם מוקדם ולחתוך לים".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אחרי פיזור של הילדים במסגרות, קפה ראשון בקיוסקו בפלורנטין. קפה שני בחדר החזרות, ואם המצב ממש קשה, אז ב־16:00 יש קפה שלישי שקרן מור קוראת לו 'קפה מנהלת' ממכונת האספרסו בלשכה של המנכ"לית".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"יש לי עשרות שעות האזנה לקוונטין טרנטינו מדבר על סרטים. החרמנות שלו על קולנוע ואמנות בכלל היא תכונה מאוד סוחפת. הייתי מת לחפור לו את המוח, וזה שהוא מהלך בינינו רק עושה את העובדה שזה עוד לא קרה לבלתי נסבלת".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אנחנו באמצע החזרות ל'אגממנון' בקאמרי, תיאטרון הבית שלי. אחרי עיבודים ל’אדיפוס’ ו’מדיאה’, אנחנו חוזרים עם החלק השלישי בטרילוגיה היוונית שלי. זה עיבוד עכשווי של שחר פנקס המוכשרת ושלי לסיפור על מלך שצריך להקריב את בנו כדי לנצח מלחמה. אני משקשק מההפקה הזו, מתעורר בלילה עם לסת נעולה וצוואר תפוס. הרבה חושך הצטבר לי בבטן וזו הזדמנות להוציא חלק ממנו. גם שיחקתי בסדרה 'הבת' בקשת ובסדרה על השייטת שתעלה ב־HOT בקרוב. לא הייתי יכול להיות הבמאי שאני בלי להיות השחקן שאני ולהפך, אלו שני צדדים של אותו מטבע".
עירד רובינשטיין
גיל:
46
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
נשוי + 3
רזומה:
במאי, שחקן ומחזאי. בשנים האחרונות ביים בקאמרי את "אדיפוס", "מדיאה", "מי מפחד מוירג'יניה וולף" ו"הריטריט". ב־14 באוגוסט תעלה בקאמרי ההצגה "אגממנון" בהשתתפות דרור קרן, רות אסרסאי, ישי גולן ועוד
מה השריטה שלך?
"אני אוסף אמונות טפלות, מאמץ כל שטות שמישהו עושה למזל או נגד מנחוס. נעים לי לדמיין שזה קשור לתיאטרון ולדם הצועני שאמא שלי טוענת שיש לנו. ואני גם חייב לישון עם איזו מצ'טה ליד המיטה. לא מאז 7 באוקטובר, אלא מאז ומתמיד. פעם כששמרתי על האחים שלי בגיל 9, ההורים שלי מצאו אותי ישן עם גרזן מתחת למזרן. ההסבר היחיד שלי הוא העברה בין־דורית, אי שם בערבות סיביר הסבא של הסבא שלי למד שעדיף נבוט מתחת לכרית שלא תשתמש בו, מאשר להצטרך נבוט ולהישאר עם הזין ביד".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"'שחקן צריך לרצות להיות על הבמה'. משפט שהכריח אותי לקום ראשון בכל שיעור, לנסות, לאלתר, להתבזות, להיות גרוע ומביך שוב ושוב ושוב, ורק ככה להשתפר".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"אם יש הופעת צהריים בתדר או שמישהו מתקלט, אז לתת קפיצה לבד, עם דידי (אשתו, עדי צוקרמן רובינשטיין – מנ"ש), או עם הילדים – זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש לתל אביב להציע. גם לשבת בבית ולשים תקליט כשהילדים נותנים לך שעה של חסד בלי לריב מכות, זה מושלם".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"אני over thinker ומתלבט סדרתי. קראתי סיפור קצר על אדם שמסוגל לחזור לצומת ההתלבטות האחרונה, לקחת את הדרך השנייה ולחיות אותה – אז כזה".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני אשקר לילדים שלי כל שקר אפשרי כדי להסתיר מהם את הרע שקיים בעולם. בסגר הראשון בקורונה כשחמקתי איתם לים או לפארק החורשות לקבל קצת שמש וחמצן, סיפרתי להם שזה משחק כזה שצריך להתחבא כשעוברת משטרה".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אין אשה יותר סקסית מאשתי. משהו בגיל ההתבגרות ובצבא עשה אותי די מנותק רגשית, חוץ מכששיחקתי – אז הכל יצא. דידי לימדה אותי להגיע למקומות האלה. לא רק ביצירה, אלא בחיים עצמם. לימדה אותי להיות בדיאלוג אינטימי וזה סקסי ברמות".
למה אתה מתגעגע?
"לניינטיז, זה הסבנטיז שלנו. סצנה מטורפת של מוזיקה, קולנוע, ספרות, מה לא. ואתה בדיוק בגיל של לטרוף את זה. מתאהב, מתאכזב, נשבר לך הלב. ומחר הכל מהתחלה. ויש איזה פסיכי אחד - אתגר קרת, שכותב סיפורים מטורפים. וגם רבין, שהיה התגלמות כל מה שטוב ויפה באתוס הישראלי דחוס באדם אחד".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"הייתי שלושה חודשים בכפר קטן בברזיל. שגרת היום היתה ים, שנ״צ, אסאי, קפוארה, ובלילה פוהו, ריקוד זוגות ברזילאי סקסי. למדתי את השפה, חייתי עם המקומיים, היו שבועות שלא דיברתי עברית בכלל. יכולתי לחיות שם איזה עשור בקלות".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"חוויות משפחתיות, טיולים וכאלה. יש לנו קהילה קטנטנה של משפחות שהתחברו דרך הילדים, ונהיינו חברים ממש טובים".
ממה אתה לא מרוצה בהופעה החיצונית שלך?
"זה לא קל להיות במועדון הקרחות. כשאתה פוגש פתאום מישהו מהמועדון שחוזר מטורקיה עם כרבולת חצופה שמתגרה בטבע ובזמן – וואלה זה עושה חשק לפעמים".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על אלף דברים. כשאני שומע סיפורים כמו של ישראל זיו ויאיר גולן, אלחנן קלמנזון ז״ל ואחרים שלקחו רובה וירדו לעוטף להילחם ביום ההוא, אני מרגיש אשמה שלא עשיתי דבר כזה. כל פעם שנוחתים פה טילים יש לי רגשות אשם שאני מגדל פה ילדים, ואז מתחילים רגשות אשם על המחשבה הזו. וזה ככה, סירקולציה".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“אלה רגעים שהם לא הישג אישי, אלא של חבורות אנשים מחויבות שלמזלי אני מצליח לאסוף. כל ערב 900 איש ראו את אדיפוס בראשון לציון, במוצקין, בקיבוץ יפעת או בבית, בקאמרי. הם צוחקים, בוכים, מתרגשים — ואז מגיע הסוף. הקהל יודע מה צפוי, ובכל זאת זה חובט בו ההישג הוא השקט הארוך של ההלם לפני המחיאות, הידיעה שהפטיש נחת בדיוק כמו שדמיינתי. ברגעים הטובים אני מרגיש שהגעתי לעולם כדי לתת עם הפטיש בראש”.
מה מפחיד אותך?
"הבינה המלאכותית. הדבר הזה מכניס אותנו לאט אך בטוח לתרדמת. מחשבתית, אינטלקטואלית, חברתית, אמנותית".
מה עושה אותך מאושר?
"שיש לילדים שלי דברים יחד שהם רק שלהם. לראות אחד מרים את השני לאיזה מדף כי הוא לא מגיע. כשהם מתחבקים, כשהם מתגלגלים מצחוק בגלל משהו שעובר לי מעל הראש. וגם בלאק סאבאת' בווליום גבוה זה אושר".
מה הכי חסר לך בחיים?
"הייתי רוצה להיות יותר מוצ׳ילר. המקצוע אומנם לקח אותי לחו״ל, אבל זו לא תרמילאות. יש אזורים שלמים בעולם שלא ביקרתי בהם ואני גמור מסקרנות".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הילד הפנימי שלי שתמיד סקרן, רעב, אמיץ ומלא באהבה".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"אני מעריך כל אחד שפותח את הפה ומשמיע קול נגד העוולות המחרידות שמתרחשות כאן בחסות הממשלה בשנים האחרונות".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"כריס קורנל ובכלל סצנת הגראנג׳ בניינטיז. דיוויד בואי שהכתיב לנו מה נשמע ונלבש, איך נזדיין ואיך נעשה אמנות. ויש את הנדריקס, קופולה, יוצרי סאות׳ פארק, יבגני אריה, קארוואג׳ו, וונגוט, אורוול, קובריק, מאיר שלו, גארי אולדמן, פיליפ סימור הופמן, פארק צ׳אן ווק, סרג׳יו ליאונה. ולא פחות חשובים, שוורצנגר וסטאלון שהיו הדה נירו והפצ׳ינו של ילדותי".
