השחקנית לנה פרייפלד: "אני חייבת לטוס מלא"
לנה פרייפלד מוציאה את הקישקעס על הבמה בתיאטרון באר שבע ומשתתפת בעונות החדשות של “טהרן" ו"טיפול לילי". היא לא מאמינה בלהישאר במקום אחד, החליפה קפה במיץ ירוק, יוצאת לרואד טריפ עם עצמה בלי לתכנן כלום, מתגעגעת לרקוד ולאבא שנפטר, וגם מתחילה לחלום על בית ומשפחה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית חולים עם אמא שלי אחרי ניתוח. הכל בסדר, רק תיקונים טכניים של הגוף".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"הפסקתי לשתות קפה ועברתי למיץ ירוק, ואני מרגישה שהגוף אומר לי תודה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם ליידי גאגא, היא הכי מגניבה וכיפית בעולם. הייתי רוצה להבין איך היא הצליחה להגיע לאנשים ולפרוץ את כל הגבולות, ואיך היא יוצרת את כל המפלצת הזאת שנקראת ליידי גאגא וממציאה את עצמה בכל פעם מחדש".
על מה את עובדת עכשיו?
“משחקת בתיאטרון באר שבע ב’באר שבסקיה’ שביימה וכתבה ירדן גלבוע. זה מתחיל כמופע בידור בבר־מסעדה רוסי, ואז לאט לאט אנחנו נסחפים לסיפורי ההגירה שלנו, לתרבות הרוסית ולסיפורים אישיים. זה אחד הדברים המרגשים ביותר שעברתי. אומנם לא נולדתי בארץ אבל דווקא באר שבע היא העיר שבה תמיד הרגשתי הכי ישראלית, אסלית, בת מקום. בתל אביב, דרך המשחק, שמו לי בפנים מראה של ה’זרה’ וה’רוסייה’. עכשיו אני חוזרת הביתה, למקום שהכי נעים לי בו להוציא את הקישקעס במופע קברט כל כך אישי. אנחנו גם מצלמים את העונה השנייה של ‘טיפול לילי’. רענן כספי כתב לי טקסט מאוד לנה, אני לא ממש משחקת דמות. יש גם הקרנות אקדמיה של סרטים שאני משתתפת בהם: ‘כוכבים’ של הילה רויזנמן, ‘האהבות שלנו’ של אבי נשר, ‘ואהבת’ של ניצן גלעדי שנפטר השבוע, ו‘זיקוקים’ של עילי פריד”.
מה השריטה שלך?
“אני חייבת לטוס מלא. בארבע השנים האחרונות הייתי חצי מהזמן בתאילנד, בן הזוג שלי ישראלי שחי שם. הייתי מג’נגלת: טסה לעשרה ימים לקופנגן, חוזרת לארץ לשבועיים של עבודה ושוב חוזרת. ודווקא בשנים האלה צילמתי הכי הרבה תפקידים גדולים ושיחקתי בהכי הרבה הצגות. הוכחתי לעצמי שזה בר־ביצוע. אני אוהבת את האפשרות לחיות חיים בכובע אחר, בתרבות אחרת, בשגרה אחרת. זה מאפשר לי לא להתחייב למציאות אחת, וגם שומר אותי ערנית וסקרנית. לפני ארבעה חודשים חזרתי מחצי שנה און אנד אוף באתונה, שם צילמנו את העונה הרביעית של ‘טהרן’. התאהבתי בה לגמרי, ובימים שלא צילמתי הייתי שוכרת רכב ויוצאת לרואד טריפ עם עצמי, בלי לתכנן כלום”.
"אבא שלי חקר איך לעכב הזדקנות ואני מפחדת להזדקן. מפחיד אותי כשאנשים מבוגרים מאבדים את כל חוכמת ועוצמת החיים שלהם, וחוזרים למנטליות של ילדים קטנים"
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“פעם הייתי מאוד צדקנית עם ה’אמת שלי’, אבל הבנתי שאין אמת אחת, שצריך תקשורת, שצריך לדבר. אולי זה משהו סובייטי, לצאת מנקודת הנחה שאנשים יודעים מה אתה מרגיש ורוצה, ואז כשמשהו לא קורה כמו שרצית, יש אכזבה. בגלגול קודם של ‘באר שבסקיה’, שהיה לו שם אחר ועלה בפרינג', טסתי ועבדתי הרבה, ולא היה פשוט לתאם תאריכים להצגה. ירדן הבמאית חשבה שאני לא בעניין של ההצגה והתכוונה לפטר אותי. הייתי בהלם — והיא הופתעה שאני מופתעת, כי חשבה שזה בדיוק מה שאני רוצה. ואז הבנו שהיה כשל בתקשורת”.
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"אני מעדיפה לעבוד בשישי־שבת כי בסופי שבוע כולם בחוץ מבלים ומסתובבים וזה מאוד עמוס לי. אם במקרה יוצא שאני לא עובדת אז אני קונה פרחים, חוזרת הביתה ופותחת את כל החלונות, שמה מוזיקה, עושה את מטלות הבית ובצהריים או נוסעת לאמא לבאר שבע או עם חברים בסיבוב - ארוחת צהריים, בירה, יין".
איזה כוח־על היית רוצה?
"לקרוא מחשבות. עדיין מאוד אכפת לי מה חושבים עליי ומאוד חשוב לי להיות בשלום עם כולם".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני אתפתל כדי להגיד דברים בצורה שלא יכניסו אדם לפינה, ואם צריך אז אני מעגלת פינות. לרצות, לרצות, לרצות".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"קלייב אוון. הוא גבר מסוקס אבל עם עומקים רגשיים. הוא גם מפחיד וגם דובון, ושחקן פנומנלי עם קול סקסי".
למי את מתגעגעת?
"לאבא שלי שנפטר לפני 10 חודשים ובאופן קבוע פוקד אותי בחלומות. אני בת יחידה ואת כישורי הבמה שלי ירשתי ממנו. אף על פי שהוא היה רופא, הוא היה קומיקאי חסר טאקט. אני גם מאוד מתגעגעת לרקוד באופן מקצועי. מגיל 5 רקדתי בבית ספר לבלט ואז בלהקת המחול 'קמע'. הפורקן של ריקוד הוא הסיפוק הכי גדול שיש. אני מצליחה לבטא את עצמי בתנועה הרבה יותר טוב, מעניין ומרגש מאשר במילים. ליורם לוינשטיין נכנסתי בעיקר בזכות זה, יורם אמר לי שהוא מאוד התרשם ממני באודישן של התנועה".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני לא מאמינה בלהישאר במקום אחד, שגרה גורמת לנו לנמנם ולהתבצר באזור נוחות. תמיד חלמתי שתהיה לי חווה עם גינה, לקום לפנות בוקר לתרנגולות שלי, קצת כמו עומר מילר".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“אוכל — אני מאוד אוהבת מסעדות ופיין דיינינג. וגם טיסות, טיולים וספרים. קראתי עכשיו את הספר ‘המוות חשוב לחיים’ של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס. היו לי כמה פרידות משמעותיות: מאבא, וגם משני חברים קרובים שאיבדתי בגיל צעיר (הרקדן אלדר אלגרבלי והצלם והבמאי רם גיל, ז”ל). המעבר לגיל שבו פוגשים מוות מקרוב ובתדירות גבוהה מעלה הרבה שאלות. הספר הזה נתן לי פרספקטיבה אחרת ועזר לי לשחרר, להתמסר ולהשלים”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"איפה שאני היום, הגעתי כנגד כל הסיכויים. כנגד המשפחה, כי אמא רצתה שאהיה רופאה כמו כל המשפחה שלה ושל אבא שלי. וגם כנגד הסטטיסטיקה - הייתי רקדנית, לא היה לי קשר למשחק. יש אחוז קטן שמגיע לבית ספר למשחק כמו יורם לוינשטיין ומתוכו אחוז קטן שמצליח".
מה מפחיד אותך?
"אני מפחדת להזדקן. מפחיד אותי בטירוף כשאנשים מבוגרים מאבדים את כל חוכמת ועוצמת החיים שלהם, וחוזרים למנטליות של ילדים. אבא שלי חקר איך לעכב הזדקנות. כשהוא חלה בסרטן, הדבר הראשון שהוא אמר זה שבמידה והוא לא יהיה בבהירות, הוא רוצה ללכת. הוא היה בבהירות עד הרגע האחרון".
מה עושה אותך מאושרת?
"לרקוד. כשאני רוקדת במסיבה, בבית, סתם מדברת עם חברים וזזה, כמו דובון אכפת לי שיוצאת לו קרן שמש מהחזה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"בית, קרקע, שורשים. אני מאמינה שהכל קורה בזמנו של אלוהים, אבל עכשיו זה הזמן שלי לבנות בית ומשפחה".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"הגוף שלי, המוח שלי. כל בוקר אני אומרת תודה על הבריאות, על זה שהוא נושא אותי, שהוא מתפקד".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"ג'ורדן רות'. הוא עושה הפקות אופנה ענקיות, מיצגים ופרפורמנס כשהוא האובייקט. הוא גבר שנראה ספק אשה ספק נימפה. אני לומדת ממנו הרבה על השפעות של אמנות על אופנה, על העולם ולהפך. די הייתי רוצה להיות הוא".
