ליה חן פרלוב: "ההיאחזות בשלמות היא אשליה"
הצ'לנית הראשונה של הפילהרמונית מתאבססת על הקלטות ישנות, אוהבת לאכול טאקו בשוק ולהמשיך לים עם הכלב. היא מתגעגעת לסבא דוד פרלוב, הדוקומנטריסט חתן פרס ישראל ומצטערת שלא הספיק לצפות בה על הבמה, והנכס הכי יקר שלה הוא צ'לו איטלקי מהמאה ה־18
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במרפסת ביתי. אני גרה במרכז תל אביב, קרוב מאוד להיכל התרבות, שזה נחמד כי אני קרובה לעבודה וזה הרדיוס שאני מרגישה בו הכי בנוח. אני מתאוששת משבוע אינטנסיבי בתזמורת שבו ניגנתי כסולנית את הקונצ’רטו לצ’לו של אדוארד אלגר בניצוחו של המאסטרו להב שני, אז אני מנסה לעכל ולתת לדברים לשקוע. היה מדהים, חוויה מרגשת ומפעימה".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית, אני עושה לי מקינטה מהקפה של ג'רה באבן גבירול".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"על כוס יין עם הצ'לנית האגדית ז'קלין די פרה. הייתי רוצה לשאול אותה, במיוחד עכשיו לאור העובדה שאני מנגנת קונצ'רטו שהיא ממש התחילה אותו, על הבחירות האמנותיות שלה בביצוע, על הקריירה שלה, איך זה היה בשבילה להיות צ'לנית וסולנית".
על מה את עובדת עכשיו?
"סיימנו את העונה של הפילהרמונית. מדהים שזה המשיך לקרות לאור כל מה שקורה כאן בארץ. האולמות בקונצרטים החודש היו מלאים עד אפס מקום, והקהל צמא לשמוע אותנו. בתחילת העונה הבאה יהיה סיור לארצות הברית ולאירופה. אנחנו מתחילים את העונה בקרנגי הול עם קונצרטים של צ'ייקובסקי. אני מרגישה שהקהל תומך מאוד. זה שאנחנו מנגנים למרות הכל וממלאים את האולמות ונותנים לאנשים המון תקווה זה מאוד חזק. היה אירוע בארצות הברית שבו נזרקו הערות מהקהל. להב התמודד עם זה מדהים והמשיך לנצח, וגילינו המון כוח ברגעים האלה בתור תזמורת. בעד המוזיקה ולא בעד דעות כאלה ואחרות".
מה השריטה שלך?
"לאחרונה, כשאני מתעסקת ברפרטואר תזמורתי כלשהו, אני אוהבת לחזור להקלטות ראשוניות וישנות של יצירות, לנסות להשוות אותן להקלטות לאורך השנים. אילו גלגולים הן עברו. אני יכולה להתאבסס על זה שעות".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"להיות עקבית, ברמה המקצועית והאישית. בניואנסים קטנים בבית, בחיים, בספורט, באיך אני אוכלת, איך אני ניגשת לכלי שלי – שהוא מערכת היחסים הכי חזקה שלי עם עצמי. זה עוזר לשמור על איזון נפשי. זה מצריך הרבה שקט ויציבות, וזה בעיקר מביא לי הרבה משמעות. זו עצה שאני מקבלת לא מעט מבן הזוג שלי שהוא השראה מאוד גדולה – איתי אגמון, נגן טובה בתזמורת".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"ללכת לשוק הכרמל לאכול איזה טאקו ברמב"ם או סנדביץ' דג בדוכן מעולה שיש בכרמל. ואז אני הולכת לים עם הכלב שזה ה־happy place שלי".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לעשות שלום במזרח התיכון".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני משתדלת להיות כמה שיותר אותנטית ולא לשקר".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"ברור שבן הזוג שלי איתי. בקונצרט האחרון בסדרה הוא עשה לי את המחווה הכי רומנטית שעשו לי אי פעם. אני עולה לבמה ומנגנת הדרן, ואז הוא מופיע בקדמת הבמה עם הטובה ובתוכה זר פרחים ענק. גם הקהל ראה ועף על זה. זו מחווה שתראי רק בפילהרמונית".
למי את מתגעגעת?
"אני מאוד מתגעגעת לסבתא וסבא שלי מצד אמא. כילדה הייתי אצלם כמעט כל יום. כולנו גרנו באותו רדיוס בלב העיר. סבא שלי היה הדוקומנטריסט וחתן פרס ישראל בקולנוע דוד פרלוב, וסבתא אמירה נפטרה השנה. הייתי רוצה לראות אותם בקהל בתקופה הזאת. סבא לא הספיק, אבל סבתא היתה מגיעה לקונצרטים והיתה חברת הנפש והעוגן שלי. אחרי מותה מצאתי בבית שלהם תקליטים של די פרה, וגיליתי שהוא אהב כל כך צ'לו. גם מצאתי רישומים של צ'לו שעשה בקו אחד פשוט וזה ריגש אותי. הוא לא ידע שנכדתו תהיה הצ'לנית הראשונה בפילהרמונית".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"ממש איפה שאני גרה עכשיו, זה המקום שלי. חייתי עשר שנים בגרמניה. עזבתי כדי ללמוד, עשיתי שני תארים, חזרתי לפילהרמונית וקיבלתי משרה, ואני שמחה על כך".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"אני ממש אוהבת עציצים. יש לי מרפסת שופעת בעציצים נפלאים ועצי פרי. אני מתה על זה שקונים משהו שיכול ממש להשתנות ולתת ויכול להיעלב אם לא נותנים לו מספיק. אני אוהבת לראות מה קורה לדבר מסוים ברגע שנותנים לו את הדברים שהוא צריך".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הגעתי למקום מאוד שלם עם עצמי בשנים האחרונות. אני גם לא מתביישת לומר שטיפול תמיד עזר לי להיות שלמה. אם יש איזה דבר שאני מחפשת להמשיך ולעבוד עליו זו התמודדות עם ביקורת עצמית גבוהה ושאיפה לשלמות. העבודה הקשה שאני הכי רוצה לעשות עם עצמי היא להבין שהשלם הוא בלתי מושג וההיאחזות בשלמות היא לא אמיתית, זו אשליה".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"להיות מובילת סקציית הצ'לו של הפילהרמונית ובמיוחד העובדה שאני האשה הראשונה שמובילה את הסקציה שלנו. נכנסתי לתזמורת לפני ארבע שנים, ומאז החיים שלי השתנו ב־180 מעלות. אני זוכה לעבוד עם המנצחים הגדולים ביותר ועם סולנים חשובים שלא דמיינתי שאעבוד איתם. וכמובן להיות חלק מתזמורת כל כך חשובה ולהופיע באולמות החשובים בעולם".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה מאז המלחמה?
"יש לי פחד במה גדול ואני חושבת שדווקא מאז המלחמה זה הצליח להשתנות כי אני מרגישה שיש כרגע הרבה יותר צורך בקרב הקהל הישראלי לנחמה ורגע של הפוגה, ומוזיקה יכולה למלא המון".
מה עושה אותך מאושרת?
"רשת התמיכה שיש לי, שהיא המשפחה המדהימה שלי, בן הזוג שלי והתזמורת. יש לי הורים מדהימים ואחות שחיה בפרנקפורט, היא אמנית. לה ולבעלה יש את גלריה הסלהוף. אמא (נעמי פרלוב) מנהלת של מרכז סוזן דלל והיא מקור השראה ענק עבורי. אבא (תולי חן) סאונדמן בתחום הקולנוע ועובד עם דני סירקין על הסדרה 'טהרן'. הוא נותן המון תמיכה ויש לו את האוזן המוזיקלית הכי חדה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"מרגישה שכרגע לא חסר לי כלום".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"אני מנגנת על כלי ששייך לתזמורת – צ'לו איטלקי מבית היוצר של ג'וזפה גליאנו שנבנה במאה ה־18. יש לו סאונד חם ויש לי אותו ל־30 שנה הבאות שבהן אני נגנית בתזמורת. כל פעם שאני מוציאה אותו, אני אומרת וואו".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"להב שני משפיע עליי כל יום, אני שואבת ממנו המון השראה. יש צ'לנים שאני מעריצה ומעריכה ומאזינה להם בלופים, כמו לין הארל, מישה מייסקי, וכמובן די פרה. וגם השחקן פרד אסטר".
אם לא היית צ'לנית מה היית עושה?
"הייתי רקדנית סטפס בילדותי לא מעט זמן, והיה שם רגע של התלבטות. טוב שבחרתי בצ'לו".
ליה חן פרלוב
גיל: 31
• מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: בזוגיות
• צ’לנית ראשונה בפילהרמונית הישראלית. בעלת תואר ראשון באקדמיה למוזיקה בליבק, גרמניה, ותואר שני באקדמיה ע"ש פליקס מנדלסון־ברתולדי שבלייפציג, גרמניה. מופיעה על במות רבות בעולם כסולנית וכמוזיקאית קאמרית ובתזמורות. זכתה בפרס ראשון בתחרות ע”ש פאול בן חיים, פרס שני בתחרות מטעם קרן פוסל ועוד
