המנט: שייקספיר שוב מאוהב, והתוצאה שוברת לב ומופתית
הבמאית זוכת האוסקר קלואי ז'או יצרה את "המנט", סיפור אהבתם של שייקספיר ואשתו אגנס, הכולל גם פרשנות חדשה למחזה הכי מפורסם שלו, וסצנת סיום מכשפת שרק בגללה שווה לראות את הסרט
ב־1999 היה ״להציל את טוראי רייאן״ של סטיבן ספילברג הפייבוריט לזכות באוסקרים, אלא שאז הגיע הרווי וויינסטין עם מכונת השיווק המסיבית שלו וגרם לסרט בריטי קטן יותר לעקוף את הפייבוריט ולחטוף ממנו את הפרס. הסרט היה ״שייקספיר מאוהב״, מאת טום סטופרד שהלך באחרונה לעולמו, שבו הוא דמיין את סיפור האהבה שהיווה השראה לכתיבת ״רומיאו ויוליה״. קפיצה קדימה להווה: הפייבוריט לזכייה באוסקר הוא ״קרב רודף קרב״ של פול תומס אנדרסון, וכמו ״להציל את טוראי רייאן״ הוא סרט סוחף, וירטואוזי, בומבסטי. אלא שהפעם זהו ספילברג בעצמו שמכניס למרוץ סרט קטן יותר, המספר על ההשראה לכתיבת מחזה אחר של שייקספיר. הסרט הזה הוא ״המנט״, שעולה מחר בבתי הקולנוע בישראל בדיוק במקביל להכרזת המועמדויות לאוסקר, שם יתחוור עד כמה המרוץ בין ״המנט״ (שספילברג הפיק) ובין ״קרב רודף קרב״ (שספילברג שיבח, ושנעשה בהשראתו הברורה). כך או כך, זהו מרוץ צמוד בין שתי אופציות מצוינות, אך שונות זו מזו בתכלית, שמוכיחות שספילברג, שהשנה ימלאו לו 80, הוא כעת הבוס הגדול של הוליווד.
את ״המנט״ ביימה קלואי ז׳או, שכבר זכתה באוסקר על סרטה ״ארץ נוודים״. למעט ״הנצחיים״, אני אוהב כמעט את כל סרטיה של ז׳או (״הרוכב״ ו״שירים שלמדתי מאחיי״), שמביטה בעולם במבט פיוטי. ז׳או מספרת סיפורים על קושי, סבל, עוני וביש מזל, על אנשים שהעולם המערבי דחק לשוליים. אבל אצל ז׳או הם הגיבורים והיא יוצאת מנקודת מבט קולנועית שמחפשת את היופי, האנושיות, הקסם ואת שאר הרוח שמפעמים בדמויות שלה. הדמויות שלה, שתמיד מבוססות על אנשים אמיתיים, ולעתים מגולמות על ידיהם, חיים חיים חסרי רחמים, ואילו ז׳או, עם הקולנוע הנדיב שלה, מעניקה להם חסד.
ב״המנט״ היא מביימת סרט תקופתי המתרחש סביב שנת 1580 באנגליה, המספר את סיפורה של אגנס (ג׳סי בקלי, שזכתה בגלובוס הזהב על התפקיד הזה), אשה כפרית שמתאהבת במורה שמגיע לכפר ללמד את הילדים, וכשהוא יתחיל לכתוב סונטות ומחזות, יתברר שהאיש הזה הוא וויליאם שייקספיר. אגנס לא יודעת קרוא וכתוב. וויליאם (פול מסקל) והיא הפכים גמורים - היא קרובה לטבע ויש בה איזה כישוף, משהו מיסטי. עבורה הנוף, העצים והאדמה הם האמנות האמיתית שהיא מעריכה. וויליאם הוא איש של מילים ומחשבה. בעוד המשיכה ביניהם ברורה, התקשורת קרה. שייקספיר יודע לכתוב, אבל ממעט לדבר. כשלזוג נולד בן בשם המנט, וטרגדיה פוקדת את ביתם, וויליאם מתכנס לשתיקה, נעלם מהבית לטובת עבודתו בתיאטרון בלונדון ויוצר בהשראת בנו את ״המלט״. הסיפור הזה, בוואריאציה אחרת, סופר גם בסרט ״הכל אמיתי״ של קנת בראנה מ־2018, אבל הסרט ההוא היה שונה לחלוטין, ולמעשה נשכח למדי. ללמדנו שלא הסיפור הוא העיקר, אלא איך מספרים אותו.
יש יופי עצום ב״המנט״, אבל לא מעט מהבחירות האמנותיות והדרמטיות שז׳או עושה בסרט הזה תמוהות בעיניי. ״המנט״ הוא סרט מרסק לב על סבל ויגון. הוא שורף את העיניים מרוב עצב. לרגעים הוא כמעט בלתי נסבל לצפייה, והשילוב בין יופיו של הטבע ובין המצוקה של בני האנוש גורם ללב להתבלבל. וגם עם המוזיקה ז׳או בלבלה אותי. מקס ריכטר, מלחין כביר, כתב 60 דקות של מוזיקה מקורית לסרט. אבל בסצנת המפתח ז׳או בוחרת להשתמש ביצירה העוצמתית של ריכטר, ״On the Nature of Daylight״, שנוגנה בעשרות סרטים (בהם “ואלס עם בשיר”) . להשתמש בה בסצנה הקריטית בסרט הוא, בעיניי, בחירה קלה מדי, פשוטה מדי, כמעט עצלנית. אבל - מה לעשות - היא אפקטיבית מאוד.
כל הסרט חותר אל המערכה האחרונה, ו״המנט״ הופך לאחד הסרטים המרגשים והחכמים של השנה החולפת רק בזכותה. הרגע שבו אגנס רואה לראשונה את ״המלט״ ומבינה שבעלה השתקן, המסוגר, שלא מסוגל לבטא את את רגשותיו, כתב את המחזה כמכתב עבורה. הדבר המופלא במערכה הזאת, ובסרט כולו, הוא שאחרי שראינו כל כך הרבה גרסאות ל״המלט״ ופרפראזות עליו, מגיע הסרט הזה ומבלי לשנות מילה בטקסט מציע לו פרשנות חדשה לחלוטין, וחושף עד כמה אישי היה המחזה הזה עבור יוצרו. ״המנט״, בסופו של דבר, הוא סרט על הרגע שבו יוצר, יצירה וקהל נפגשים, וכל אחד מקבל מהמפגש הזה משהו אחר, משמעות אחרת, קתרזיס שהאמנות יכולה להעניק לחיים. כשאנחנו צופים באגנס צופה ב״המלט״, ובוויליאם צופה בה, מתגלה לנו שזו יצירה על מהות היצירה עצמה, על החשיבות באמנות כדי להצדיק את החיים ולהמשיך לחיות. אולי לכן הסרט כה לא קל לצפייה, כי לאמנות יש את היכולת לגרום לקשיים לקבל משמעות. והרגע הזה, שבו סרט לוקח יצירת מופת ויוצר ממנה יצירת מופת נוספת, הוא רגע בלתי נשכח. כישוף ממש.
“המלט” גם ביפנית
בצירוף מקרים מעניין יוקרן השבוע בסינמטקים, כחלק מפסטיבל הקולנוע היפני אקי־נו, סרט האנימציה ״סקרלט״, של הבמאי ממורו הוסודה (״בל״, ״מיראי״). גם הסרט הזה הוא מעין פרפראזה על הסיפור של המלט, חלק מהדמויות נושאות את שמות הדמויות מהמחזה של שייקספיר, שבו נסיכה בשם סקרלט רוצה לנקום את רצח אביה, וצריכה לבחור האם להיות או לא להיות. אם קלואי ז׳או עשתה גרסה סינית ל״המלט״, הוסודה עשה גרסה יפנית לאותו מחזה (ועוד קודם, אקירה קורוסאווה עשה ב״ראן״ גרסה ל״המלך ליר״). ובכלל, השבוע הזה מלא תכנים יפניים בבתי הקולנוע העוסקים בעולם התיאטרון והמשחק: חוץ מסרטי הפסטיבל היפני תמצאו בבתי הקולנוע את ״רגשות להשכרה״ שביימה היקארי, שבו מגלם ברנדן פרייזר שחקן אמריקאי בטוקיו. ובקולנוע לב תמצאו בהקרנות מיוחדות את ״קוקוהו״, נציג יפן לאוסקר, אפוס בן שלוש שעות על חייו של שחקן קבוקי, שהפך לסרט הלייב אקשן הקופתי ביותר בתולדות יפן. מחר נדע האם הוא יהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי.
