סגור
מאט ברנינגר סולן להקת נשיונל פנאי
סולן ה"נשיונל" מאט ברנינגר. מהרכב משפחתי לאיצטדיון ענק תוך שלוש שנים (צילום: SUZANNE CORDEIRO / AFP))

עם מעט עזרה מטיילור סוויפט, "הנשיונל" הפכו לחיות אצטדיונים

"הנשיונל" היתה להקה אינטימית שבאה מעולמות האינדי. מפגש לא מקרי ושיתוף פעולה עם מלכת הפופ טיילור סוויפט הזניק אותם כמעט בן לילה למעמד חדש. יאיר רוה, מעריץ ותיק, נכח ברגע שבו הלהקה הקטנה והאהובה עליו הופכת לחיית אצטדיונים שכובשת את המדיסון סקוור גרדן

"טוב להיות בבית", אמר מאט ברנינגר, סולן להקת "הנשיונל", בפתיחת ההופעה שלהם במדיסון סקוור גרדן. חברי הלהקה אומנם ילידי סינסינטי, אבל הנשיונל נחשבת ללהקה מברוקלין, שם חמשת חבריה, שני זוגות של אחים וברנינגר — נפגשו והתחילו לפעול. ההופעה בעיר המגורים שלהם מול קהל מקומי שכלל את ילדיהם ומשפחותם של חברי הלהקה, הוביל להקדמות אישיות במיוחד. "את ריף הגיטרה בפתיחה של ‘I Need My Girl’ כתבתי בזמן שניסיתי להרדים את הבת שלי כשהיא רק נולדה, אני מקווה שהוא לא ירדים אתכם", אמר ברייס דסנר, חבר הלהקה.
הנשיונל הופיעו במדיסון סקוור גרדן ב־2008, כלהקת החימום של R.E.M, אבל זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכאן בתור המופע המרכזי. ביתר חלקי ארה"ב הם עדיין מופיעים באולמות של 3,000 עד 5,000 מושבים, שמתאימים לאופי האינטימי של רוב שיריהם, ופתאום עלה בהם דחף למלא את הגרדן ב־20 אלף צופים. הם הצליחו, עכשיו הם בדרך להפוך ללהקת אצטדיונים.
הנשיונל אומנם הוקמה ב־1999, אבל הקהל התחיל לגלות אותה עם "Ultra Violet" ב־2007, אז היא נחשבה לעוד להקת רוק ניו־יורקית של התקופה, לצד הסטרוקס ואינטרפול. העובדה שהצליחו למלא זירה בעשרות אלפי אוהדים מעידה שמשהו קרה ללהקה שעדיין מפיצה את אלבומיה דרך מותג האינדי הבריטי האנין 4AD: פתאום הם נהיו גדולים. האחים התאומים ברייס וארון דסנר, הגיטריסטים והשותפים ללחנים של הנשיונל, הפכו למלחיני סרטים מבוקשים, והלהקה סיפקה שירים לסרט "סיראנו" (סרט מצוין עם מוזיקה מעולה שלמרבה הצער טס מתחת לרדאר). ואז נכנסה לחייהם טיילור סוויפט.
בעת סגרי הקורונה יצרה סוויפט עם האחים דסנר את אלבומיה האקוסטיים יחסית "פולקלור" ו"Evermore". סוויפט אירחה את ברנינגר והנשיונל בשיר "קוני איילנד" והיא מתארחת בשיר "The Alcott" באלבום האחרון של הלהקה שיצא באפריל, "שני העמודים הראשונים מתוך פרנקנשטיין", אלבום מצוין שהוא הבסיס לסיבוב ההופעות הנוכחי. כל זה גרם לכך שהטוויטר והאינסטגרם של מעריצות טיילור סוויפט התחילו להתמלא בשמועות שסוויפט תערוך הופעת אורח מפתיעה בזמן ההופעה במדיסון סקוור גרדן כדי לשיר איתם את השירים המשותפים שלהם. נאמר זאת מיד כדי לא ליצור מתח: סוויפט לא באה, לצערה הרב של הסוויפטית הפרטית שלי, שהתחננה לבוא עם הוריה להופעה למקרה שסוויפט תגיח.
הנשיונל היא להקה שכלתנית ששרה שירים מרגשים, על פרידות, קשיים ומשברים נפשיים. לרגעים הם נשמעים כלהקות גל חדש אנגליות כמו ג'וי דיוויז'ן או הקיור, אבל גם ברנינגר לא מסתיר ש־R.E.M היא השראה גדולה עבורו. השיר "אקליפטוס", אחד היפים מהאלבום החדש, מספר על בני זוג שנפרדים ומחלקים ביניהם את הדיסקים שלהם, בין השאר יש להם דיסקים של הקאובוי ג'אנקיז ושל אפגן וויגס, ניים־דרופינג מחייב. שיר אחר באלבום מסגיר חיבה לניו אורדר, ואכן כמו ברנרד סאמנר, סולן ניו אורדר, גם ברנינגר נוטה לשיר לצדי המלודיה ולאו דווקא לדייק בחלק מהשירים. אם יש איזה דיסוננס במעבר של הנשיונל מלהקת אינדי קטנה ללהקת אצטדיונים הולכת וגדלה, זה אכן הפער בין חומת הרעש המופלאה שהאחים דסנר מייצרים עם הגיטרות שלהם, מול השירה של ברנינגר שעשויה להתפספס אצל מי שלא עומדים בארבע השורות הראשונות מולו.
אבל ברנינגר ושות' נראים כמו תלמידי רוק’נ’רול חרוצים וקל לזהות ממי הושפעו בשנים האחרונות. בראש וראשונה מניק קייב, שגם הוא שר כעת שירים שקטים ומלנכוליים בתקליטים, ומכסח להם את הצורה בהופעות חיות. כמו קייב גם ברנינגר מבצע לפחות שניים משירי הלהקה כשהוא משוטט בתוך הקהל עצמו. אם יש לכם כרטיס לגולדן רינג בסיבוב שלהם באירופה, צפו לחיבוק מהסולן, או לדחיפה מעוזרי הבמה שמפלסים לו דרך. את שיטוטיו בקרב הקהל הוא עושה בלוויית מיקרופון שלו כבל אינסופי באורכו, מחווה שברנינגר מן הסתם לקח ממוריסי, עוד זמר שהודה כי הוא אוהב.
האחים דסנר, לעומתו, נראה שהלכו ולמדו את המעבר שעשתה להקת רדיוהד מהשוליים אל האצטדיונים, ומה שהם עושים על הגיטרות והקלידים — בהשראה ניכרת של תום יורק וג'וני גרינווד — הוא פשוט פנומנלי. זו להקה משפחתית: האחים דסנר על גיטרות וקלידים והאחים סקוט ובריאן דוונדורף הם חטיבת הקצב על הבס והתופים. את המילים ברנינגר כותב עם אשתו, קרין בסר.
היה מרגש לראות את הנשיונל בניו יורק. הם חגגו אלבום חדש, ואני חגגתי עשר שנים של היכרות איתם מאז אלבומם "Trouble Will Find Me" האהוב עליי. היתה תחושה שאנחנו רואים אותם כעת על סיפו של שלב חדש בקריירה שלהם, ושהם מודעים לכך. הלהקה היתה נרגשת. הם חזרו על זה שוב ושוב. ארון ומאט היו אלה שדיברו וניכר שקולם רועד בדברי הקישור המהוססים שלהם, ושהם מודעים למעמד שהם מצויים במרכזו. הם ניגנו שעתיים ו־20 דקות, יותר מכל הופעה בסיבוב עד כה, ועם שירים שהם כבר שנים לא ניגנו (תרימו ידיים ל"Demons"). אחרי אחד השירים, עם עוד מופע תיפוף היפראקטיבי, ברנינגר אמר לקהל "על התופים: בריאן דוונדורף". ואז תפס את ראשו ואמר, "אין לי מושג למה אמרתי את זה, מעולם לא עשיתי את זה קודם". הם גמגמו, חיפשו מילים, ונראה שכל האירוע הזה לא רק מפתיע אותם, הוא אולי אפילו טיפה גדול עליהם.