הרקדנית שעזבה הכל ופתחה מתפרה במדבר
מיכל קפלוטו רקדה במיומנה ובלהקת המחול הקיבוצית. בגיל 28 היא עברה למצפה רמון, ומאז היא תופרת הכל – משמלות כלה ועד כיסויים לטלסקופים – ובדרך משמרת מלאכה שנעלמת מהעולם
מיכל קפלוטו הייתה רקדנית מקצועית במיומנה ובלהקת המחול הקיבוצית. בגיל 28 היא החליטה לשנות כיוון ועברה מתל אביב למצפה רמון כדי לפתוח סטודיו לתפירה במדבר. בתום פרק הריקוד בחייה היא למדה עיצוב תלבושות אצל רקפת לוי, מומחית לעיצוב תלבושות לתיאטרון, ועם הידע הזה פתחה את "קפלוטו – המתפרה" במצפה רמון, הישוב שבו היא מתגוררת כבר 11 שנה.
היא עשתה את זה בהשראת סבה החייט, שבשנות ה-60 היה לו מפעל טקסטיל קטן בירושלים בשם "מור", שהתמחה בעיצוב וייצור בגדים לנשים חרדיות. היא פתחה את הסטודיו בחלל שבו פעלה בעבר מתפרה שתפרה בגדים למשרד הביטחון ונסגרה. "אני אספנית כפייתית של מכונות תפירה ישנות, אז הסטודיו הפך גם לסוג של מוזיאון שלהן, כולל כלי עבודה של סבא שלי מלפני 80 שנה. מאז שפתחתי את הסטודיו התחילו להזרים אליי כל מיני עיזבונות, מכונות תפירה ישנות שעברו בירושה מאנשים שלא ידעו מה לעשות איתן. אני מלמדת עליהן קורסי תפירה, והמקום הפך לכזה שמשמר דווקא במדבר את המלאכה הישנה הזאת".
בגלל בוסט הבנייה לתיירות שעובר על מצפה רמון, נאלצה לפני חודשיים לעבור למקום חדש (ברחוב הר ארדון 8). היא גייסה בהדסטארט 40 אלף שקל תוך עשרה ימים. רוב התמיכה הגיעה מהקהילה במצפה ומעסקים מקומיים. "החלום הוא להפוך את המקום החדש למשהו גדול יותר מבית המלאכה שלי, להקים מרכז שישמר את המלאכה הזאת שנעלמת מהעולם. יש כאן דור שלם שכבר לא יודע לעבוד בידיים".
מה חשוב בשימור המלאכה הזאת בעולם של עלי אקספרס?
"אפשר לעשות דברים יפים כמו שמיכת טלאים, מפיות או תיק שישמש אותך ביומיום, כובעים, תחפושות לפורים – כל דבר לא סטנדרטי ולא טריוויאלי. גם תיקונים: יש לך וילון לקצר? את לפני אירוע ונקרע לך משהו? את לומדת לעשות את זה בעצמך. לתפור תחפושות לילד בבית זה זיכרון לכל החיים. הילדים שקנו להם תחפושת מ'מקס סטוק' יזכרו משהו מהתחפושת? הם יספרו עליה לילדים שלהם? אני עדיין נטרפת מהתרגשות כשבאות לפה תלמידות לתפור רוכסן לארנק, לתקן תיק לעגלה של הילד שנקרע. מישהי תיקנה לבעלה רוכסן של מעיל שהתקלקל – למה לזרוק במקום ללמוד לתקן את הדברים ולהאריך את החיים שלהם? היום קונים משהו וזורקים אותו כי הוא התקלקל, כי בתעשיית האופנה היום אפשר לקנות ארבעה חדשים במקומו. אני נולדתי בשנות ה-80, למדנו לתקן הכל, עם אזיקון או חוט תפירה. לא קנינו ישר חדש".
איך מתפרנסים ממתפרה במדבר?
"זה לא רק מקום ללימוד תפירה, זה גם בית המלאכה שלי. אני מייצרת אפילו כיסויים ונרתיקים לציוד האסטרונומיה שיש במצפה. מצפה רמון היא שמורת אור כוכבים, יש פה עסקים שעוסקים בתצפיות כוכבים ויש להם ציוד מאוד ספציפי שצריך הגנה. אני מייצרת עבורם כל מיני כיסויים ונרתיקים לדברים שצריך להוביל בשטח. יש לי גם מוצרי מדף עונתיים: בקיץ כובעי שמש, בחורף פליזים ופאוצ'ים – דברים שנולדו מהשטח, מהחיים במצפה ומהלילות הקרים שלה. ההכשרה שלי היא בעיצוב תלבושות לבמה, אני יכולה ליצור כל דבר תפור לפי מידות הלקוח שאי אפשר למצוא על המדף בחנות מסחרית, כמו שמלת כלה. אני עובדת על מכונות תפירה ישנות, בשיטות הישנות, ומכינה כל דבר שצריך להיות תפור לפי מידותייך. להיות עצמאית ובעלת עסק קטן בישראל זה תמיד מאבק, ובטח בפריפריה, אבל תמיד בחרתי לעשות מה שאני אוהבת".
"סבא שלי לא הגיע ממשפחת חייטים. הוא הגיע לארץ מלודז' בשנות ה-30, היו לו ידיים טובות. עשה בידיים כל מה שיכול כדי להתפרנס. הוא זיהה את הביקוש והקים מפעל טקסטיל קטן בשכונה בירושלים, שייצר חלוקי בית וחצאיות צנועות לנשים חרדיות. יש לי תמונה יפה שלו ליד שולחן גזירה עם התופרות סביבו. אמא שלי, שסיימה ללמוד עיצוב אופנה אצל פיני לייטרסדורף (מייסדת משכית), עבדה אצלו תקופה במפעל. סבא התייאש וסגר את המפעל בסוף שנות ה-70".
איך מגיעים ממקצוע שהוא שיא האדרנלין לישיבה מאחורי מכונת תפירה?
"נולדתי בירושלים, רקדתי מגיל 4, כל מה שעניין אותי זה להופיע. רקדתי במיומנה ואחר כך בלהקת המחול הקיבוצית. קריירה, סיבובים בחו"ל, הופענו בכל העולם. ובגיל 28, כשהתחלנו לעבוד על מופע חדש, הרגשתי שאני כבר לא שם. ובריקוד, כשאת לא שם – קשה לזייף את זה. לאט לאט העתיד שחשבתי שהולך להיות לי התחיל להתפורר. הייתי בצומת כשפגשתי את רקפת לוי, דיברנו, עלה עיסוקו של סבא שלי, וכל האסימונים נפלו. הפסקתי לרקוד והתחלתי ללמוד אצלה. הבנתי שאגשים את היצירתיות שלי במקום אחר".
