סגור
פנאי יוסי סיטון  מסעדת מאמאיה אוכל רומני
יוסי סיטון במאמאיה. "עכשיו באים? איפה הייתם 50 שנה?" (צילום: יובל חן)

בעלי מאמאיה: "התעייפתי. הילדים לא רוצים להמשיך במסעדה, וגם לא נשארו רומנים"

בין המסעדות הוותיקות שנסגרות כעת בולטת "מאמאיה" הרומנית. בימי הזוהר שלה היא אירחה ראשי ממשלה, אנשי עסקים, אלופי צה"ל ובוהמה, מיצחק רבין ועד ניסים אלוני, יוסי בנאי, אורי זוהר וריקי גל. "מסעדה שאתה בא אליה שנים הופכת למיני בית", אומר המחזאי והלקוח הקבוע מיקי גורביץ', "סגירה שלה היא אירוע דרמטי"

שעת צהריים מוקדמת. מסעדת “מאמאיה” ריקה. רק מחמוד הטבח המבוגר וסטלה המלצרית העוד יותר מבוגרת עמלים במטבח. אני מתיישב לחכות ליוסי, הבעלים, מתחת לוויטראז'ים שעל התקרה ואלו שעל הקירות. על הבר לידי ממוסגרת פתקה קטנה: "יוסי וגניה, מסעדת מאמאיה, רחוב בן יהודה 192, תל אביב. תודה מעומק הלב, יצחק רבין". מהקיר מציץ אליי יהורם גאון.
יוסי סיטון נכנס. הוא כבר לא ילד. בן 82. מאוקטובר 1970 הוא כאן. אבא שלו, ליאון סיטון, שלא היה בכלל רומני אלא טורקי, פתח את המסעדה הרומנית בת שנות דור הזו, אחת מאחרונות המסעדות הרומניות בתל אביב שפעם היו בה כל כך הרבה כאלה: "לה לוקה", "מריאנה", וכמובן "חיים גריל רומני" ממש מעבר לפינה בדיזנגוף.
מי זאת גניה מההקדשה של רבין?
"גניה זו אחותי שעבדה פה בזמנו. כבר לא עובדת. מבוגרת. אני היחיד שנשאר ועובד".
אתם בכלל לא רומנים?
"לא. אבא היה טורקי ואמא סורית. ב־1952 היתה לנו מסעדה טורקית מאחורי קולנוע אלנבי. קראו לה 'אנקרה'”.
מי לא אכל באנקרה. כל הבוהמה של פעם: ניסים אלוני, יוסל'ה ברגנר, יוסי בנאי, חיים טופול, אורי זוהר, רפאל קלצ'קין, חנה רובינא, שמעון פינקל, הגששים. "עזבנו בסוף 1969. פתחו אז את כל המסעדות התימניות בכרם. האזור התפתח, ובאנו לפה, לבן יהודה, והמשכנו עם אנקרה. באיזשהו שלב אבא נסע לטורקיה והביא משפחה שלמה של טבחים, שוטפי כלים. חמישה אנשים. ואז התחילו לבוא לפה, היתה מלא עבודה. היה פרוספריטי של תיירים משרתון והילטון".
את השם הם החליטו להחליף בשנת 1978 בעקבות הסרט "אקספרס של חצות" שתיאר את אימי הכלא הטורקי. אחריו הפכה טורקיה למקום הכי מפחיד בעולם. "ראו שלט 'אנקרה' ואמרו 'טורקיש באד פיפל, ווי דונ'ט קאם'. אז בעצת ניסים אלוני פניתי ליוסי בנאי שייתן לי שם. יוסי אמר: 'תקרא למסעדה 'שלומציון'. אמרתי: 'שלומציון זו המפלגה של אריק שרון, לא מתאים לי'. ואז בא אחד ואמר לי: ‘יש מסעדה בלונדון 'talk of the town'. עשיתי שלט פרוביזורי: 'שיחת העיר', וזה עבד משהו. נשארנו עם אותו האוכל. התיירים שקודם לא רצו להיכנס נשאבו פנימה.
“יום אחד משרד התיירות באו ואמרו שאסור להעסיק זרים. היתה לידי מסעדה רומנית 'מון ז'רדן', פאול מרגלית קראו לבעלים. הוא בא אליי ואמר לי: 'אני מוכר את המקום, אבל אני לא אוהב את זה שקונה אותו. תעשה אתה מסעדה רומנית במקום טורקית'. אמרתי לו: 'טוב, אבל אני לא יודע על זה כלום'. הוא אמר: 'אני אלמד אותך'. וככה נהייתי מסעדה רומנית".
מישהו מת על השולחן פעם, נכון?
"בטח. פרדריקה (פרדריקה סגל, בעלת המועדון האגדי פרדריקה של תל אביב של פעם — ח”ג). היא הגיעה לפת לחם. נתנה לכולם לאכול ולשתות ונשארה בלי כלום. אריק מ’קפה דן’ היה נותן לה צהריים, ואני ערב, ולהפך. יום אחד אני שומע אמבולנסים, אני הולך לראות מה קרה ורואה אותה שוכבת על השולחן ולידה כוסית וודקה. מתה. מסכנה".
מה זה מאמאיה?
"עיר קיט ברומניה. מאז אני כאן. יהורם גאון מגיע, הסוכן בועז בן ציון, זאתי מגיעה הרבה, איך קוראים לה, הזמרת, גרה פה...".
סטלה המלצרית, שהיא הרומנייה היחידה בצוות ואישה מצחיקה במיוחד, שומעת ומתערבת: "ריקי...".
"ריקי גל, חנה לסלאו מגיעה הרבה. חני נחמיאס היתה לא מזמן, כל מיני. שוקי מדנס מהביטוח, האחים האלה מקריית שמונה, שרצקי, מאמני הכדורגל של פעם - שלמה שרף, עמנואל שפר".
"אני מכיר את מאמאיה עוד לפני יוסי, מפאפא ליאון, אבא שלו, שהיינו באים יותר בשביל הבדיחות שלו מאשר בשביל האוכל", נזכר יהורם גאון, "בין השולחנות הסתובב ילד קטן. יוסי. עבר זמן, התיידדנו מאוד. כשהאב חלה הלכתי לבקר אותו בבית החולים. מאמאיה החליפה אמנם שמות ושפים אבל אנחנו היינו הולכים ליוסי, לא למאמאיה. המסעדה היתה בנויה סביב אישיותו.
"ביום העצמאות אחד חזרנו מסיבוב הופעות והיה סגור. דפקנו בדלת, פתח שומר שידע בדיוק במי מדובר, הדליק את האורות והלך לבשל. עשינו זבח עצום ואחר כך החשבון סודר עם יוסי, רק להראות את מערכת היחסים שלי איתו. אין מי שלא אכל שם: אלופי צה"ל, שרים. פעם הבאתי לו לוחיות נחושת עם שמות כל האנשים שאכלו שם וביקשתי ממנו להטביע אותם על הכיסאות. חבל לי מאוד. זה לא רק סמל תל־אביבי בשבילי אלא משפחתי כי אני רואה אותו כבן משפחה".
1 צפייה בגלריה
פנאי יוסי סיטון  מסעדת מאמאיה אוכל רומני
פנאי יוסי סיטון  מסעדת מאמאיה אוכל רומני
קבבים וכבד קצוץ במאמאיה. לא יהיה יותר איפה לאכול את הדברים הנהדרים האלה
(צילום: יובל חן)
מיקי גורביץ', מחזאי ובמאי תיאטרון נהדר ולקוח קבוע, אומר: "מסעדה שאתה בא אליה שנים פעם בשבוע הופכת לסוג של מיני בית, וסגירה שלה היא בעצם אירוע די דרמטי, כי זה גם מקום מפגש של חברים וגם מכירים אותך ואוהבים אותך, ואתה אפילו לא צריך להזמין כי יודעים מה אתה אוהב.
"אכלנו המון שנים אצל 'חיים גריל רומני' והיא נסגרה בדיוק כשעשיתי בחאן את 'גן הדובדבנים' של צ'כוב, שהוא מחזה על עזיבת בית. איכשהו זה התלכד אצלי, החוויה הזו של המשפחה הרוסית שנאלצת לעקור מביתה ואנחנו שנאלצנו לעקור מהמיני בית הזה. זה ממש שינה את חיינו. וגם עכשיו אנחנו מחפשים מקום אחר אבל לא בטוח שנמצא. אני מרגיש שאני חייב ליוסי תודה, אתה מרגיש הכרת תודה לאנשים האלה, הם נותנים לחיים שלנו משהו מאוד משמעותי בעצם העובדה שהם תמיד שם".
אז בסוף החודש, אחרי עשרות שנות קבב ואיקרה, ניסים אלוני וריקי גל, גם מאמאיה נסגרת. זה זמן כזה של סגירות כנראה. במיוחד כאן בבן יהודה שנראה קצת כמו אחרי הפגזה. גם “ברבוניה” הגדולה של מזולה כהן ועזרא מרמלשטיין המנוח, ממש ממול, נסגרת. בהמשך הרחוב כבר סגרו מזמן את קפה “מרסנד” האגדי. “מל ומישל” האיטלקית השכנה נסגרה כבר מזמן. אף אחד לא שורד, כך זה נראה. רק ברי יין של ילדים ופיצוציות. ומשרדי תיווך. המון משרדי תיווך. אלוהים יודע למה בדיוק.
אתה סוגר כי משפצים את הבניין?
"כן. וגם כי התעייפתי. עבודה קשה. אין כוח אדם. הילדים לא רוצים לעבוד בזה. אם היו רוצים אולי הייתי ממשיך. וגם לא נשארו רומנים. באים רק בשבתות עם הסבתא. כל אלה שאתה רואה פה עכשיו (המסעדה התמלאה בינתיים — ח”ג), אני לא מכיר אותם. שמעו שסוגרים אז באו. איפה הייתם 50 שנה?”.
הוא קם פתאום וחוזר למטבח. אני נכנס להיפרד ממנו אחרי שאני אוכל קצת כבד קצוץ ואיקרה וקבב וצ'יפס נהדרים. אם היה לי מקום, הייתי מרביץ עכשיו גם רגל קרושה וקצת מרק צ'ורבה וממליגה אבל אני לבד. לא יהיה יותר איפה לאכול את הדברים הנהדרים האלה. יוסי עומד ליד המיקסר ומכין איקרה. "תגיד לאבא שיבוא", הוא אומר ונפרד ממני בחיבוק.