"הגואש זה הסמים שלי - אני נכנסת לטראנס"
נקודות עיקריות.כלכליסט AI
- האמנית קרן מורג צפלביץ' מתארת את שגרת חייה בסטודיו שבכפר תבור, המשלבת יצירה אינטנסיבית תחת הפרעות קשב וריכוז יחד עם חיי משפחה לצד בעלה והאוצר גיא מורג.
- פרויקט הדגל הנוכחי שלה הוא תערוכה מקיפה העוסקת בחרמות והדרה חברתית, לצד ניהול יומן מלחמה מצויר המפורסם מדי יום ברשתות החברתיות מאז אוקטובר.
- מורג צפלביץ' מעידה על עצמה כמי שפועלת במיטבה תחת לחץ וברגע האחרון, תוך חיבור עמוק להשפעות אמנותיות מקומיות ובינלאומיות וגעגוע עמוק לאביה המנוח שליווה את דרכה המקצועית.
איפה אנחנו תופסים אותך?
"כמו כל בוקר, מאפסת את הבית. יש לי שיטת איפוס והבית תמיד מסודר בבוקר, ואז אני הולכת לסטודיו שצמוד לבית. לכל מי ששאל אותי 'לאיפה אתם נוסעים בקיץ' עניתי 'לשום מקום'. אני לא אוהבת להתרחק מהבית, מבחינתי להישאר בו כל הזמן".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אין לי ריטואל של לשבת בבתי קפה עם חברה, אני אוהבת קפה נמס של עלית. לפני חודש רכשתי בסופר מכונת קרח ב־199 שקל, היא משמשת כעמדה לקפה קר וכמויות הקפה הקר שאני שותה פה מטורפת. את הקפה הראשון אני שותה בסטודיו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"בירה ממש לא. בכלל, אני אמנית שאין לה סטנדרטים של אמנים. אני לא שותה יין ולא מעשנת. יש לי התמכרויות אחרות, אני אוהבת יהלומים ואני עובדת בשבילם קשה. הייתי רוצה לשבת עם המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב על סודה או מים. אני רוצה להסביר להן למה הן צריכות להזמין אותי להציג את יומן המלחמה המצויר שלי בשנה הבאה במוזיאון. זה תקציב לא גדול ואני רוצה גם תקציב לספר. אני בטוחה שאצליח לשכנע אותן למה זה כדאי".
על מה את עובדת עכשיו?
"בתור אחת עם הפרעות קשב וריכוז, אני תמיד עובדת על כמה דברים. בשנה האחרונה כל האנרגיה שלי ושל בעלי אהוביק (ד"ר גיא מורג צפלביץ' - מנ"ש) מופנית לתערוכה 'הקיץ של אביה' שתיפתח ב־18 בספטמבר בגלריה העירונית רמת השרון. זו מגה תערוכה שעוסקת בתופעת החרמות וההדרה החברתית. אני המפיקה וגיא האוצר. זה הפרויקט הכי גדול שעשיתי עד היום. מעבר לזה, הסטודיו שלי פעיל 24/7 ואני מציירת וגם מנהלת כל יום את יומן המלחמה: מ־8 באוקטובר אני מנהלת תחנת שידור מצוירת. אני בודקת מה קרה בארץ, מציירת ומעלה לאינסטגרם. אני עושה את זה לפני הכל. וגם תהיה לי גם תערוכה לזכרה של אביב מאור ז"ל, שנרצחה בדצמבר בפיגוע בצומת תל יוסף, במוזיאון בית שטרומן".
מה השריטה שלך?
"לעשות הכל ברגע האחרון, בשיא הלחץ, גם אם זה אומר לא לישון בלילה. מי שמכיר אותי יודע שאם הוא צריך מתנה, ציור מיוחד לא מהסטוק, בדקה ה־99 הוא יכול לפנות אליי ויהיה בסדר. אז השריטה שלי היא גם המומחיות שלי - אני עובדת מאוד מהר. בגלל הקשב וריכוז כשאני בלחץ אני מרוכזת הכי טוב, וכל העבודות שנעשו ברגע האחרון יוצאות לי פרפקט. הגואש זה הסמים שלי, אז אני נכנסת לטראנס".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כשהתלבטתי אם ללכת ללמוד תיאטרון או אמנות, חבר שלמד איתי בחוג תיאטרון מגיל 18 אמר לי 'קרן, החלום שלך זה למצוא את אהבת חייך, לעשות ילדים, שיהיה לך כלב, דשא ובית. את טוטאלית ונותנת את כל הלב, ואם תהיי שחקנית לא תחיי את החיים כמו שאת רוצה ולא תגשימי את החלום שלך'. הוא צדק, הלכתי ללמוד אמנות והילד יהיה בינואר בן 15".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"אהוביק דתי ובשישי יש לנו קידוש. בצהריים הוא על הבישולים ותמיד נזכר בדקה האחרונה שהוא צריך איזה תבלין, או אולי דגים, אז אני נוסעת ליבנאל לקנות. אני הסו־שף, אבל על תקן הקניינית. מתרוצצת עם האוטו ואוספת דברים. ואז אני חוזרת, נכנסת לסטודיו, פותחת רדיו ויש 'בטלים בשישי' בגל"צ. בתוך תוכי אני בת 80 ששומעת רדיו. אני כל כך הרבה בסטודיו וככה אני מרגישה שיש איתי מישהו בחדר".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"אני רוצה לא לקחת ללב, לא לעשות דרמות, לא לחשוב יותר מדי, לשים גבול גם לאנשים וגם לעצמי, לא לבכות, לא להילחץ, ולדעת שהעולם לא תלוי בי".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"נשבעת שאהוביק. הפגישה הראשונה שלנו היתה לפני 17 שנה, בליינד דייט ששידכה לי אספנית שלי שלא טרחה להגיד לי שהוא עם כיפה. ראיתי מהצד השני של הכביש את החיוך שלו ואמרתי 'מי זה הבחור היפה הזה? אני רוצה להתחתן איתו'. עוד לפני שהוא פתח את הפה. אני אוהבת שיש לי פרפרים בבטן גם אחרי 17 שנה ואני מקנאה לו אם מישהי מדברת איתו. הוא הגבר הכי יפה והכי סקסי. האישיות שלו יפה. הדתיות שלו גם עושה לי את זה. כל מה שהוא עושה ואיך שהוא עושה נורא סקסי".
למה את מתגעגעת?
“תל אביב היא האקס המיתולוגי שלי. אני מתגעגעת לתקופה ספציפית בשנות ה־20 שלי כשהיתה לנו את חבורת סלונה. היינו חבורת אמנים ועשינו תערוכות בבר סלונה. עשינו הכל לבד. תקופה מהממת שבה פרחתי, הייתי בלונדינית מעלפת, הייתי קרובה לים שהיה המאהב שלי".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"המקום היחיד שהייתי רוצה לגור בו זה כפר תבור, שעברנו אליו לפני כשלוש שנים. אני מאוהבת במקום הזה ומרגישה שנולדתי פה. כשהילד ילך לצבא אנחנו רוצים לגור בחוקוק או מיצר - מקומות שבהם את יוצאת עם חלוק ותחתונים, לתצפת על הכנרת".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"חנויות יצירה או של אמנות הן בשבילי כמו עולם הממתקים לילדים. אני חייבת להעמיס. המנעד שלי בחיים זה אמנות, אוכל וסקס, והאהבה הענקית שלי היא לפוצץ כסף על חומרים כדי שאני לא אתקע חלילה בלי גואש לבן. גם ברשת חנויות מקס סטוק אני מבזבזת מלא, לפי דעתי יש לי שם כבר אחוזים".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"ההורים שלי. אבא שלי ז"ל ואמא שתיבדל לחיים ארוכים זיהו מגיל אפס את היכולות שלי, הם ידעו שנולדתי אמנית. אף על פי ששניהם לא התעסקו באמנות, הם סללו לי את הדרך. בשבילם הייתי פרידה קאלו, ואן גוך ופיקאסו יחד. ידעתי מאז ומעולם כמה אני טובה ומוכשרת, והיה לי את הגב הזה תמיד".
מה מפחיד אותך?
"כל מה שקשור במוות ובמחלות, אם אני רואה דם - אני מתעלפת. אני היפוכונדרית. בעיניי אפשר למות בכל יום".
מה עושה אותך מאושרת?
"כשהילד שלי מאושר. החיים בכפר זה הדבר הכי טוב שיכולנו לבחור עבורו, אני רק מצטערת שהוא לא נולד פה. כשהבן שלי מאושר הכל יוצא לי סבבה. כשהוא מאושר אני נושמת לרווחה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אבא שלי. הוא היה מנהל מועדון המעריצים הכי גדול שלי בכל הזמנים. הוא שוכן בלבי 24/7. המשפחה שלו גרה פה בכפר, כשאני הולכת בשדה עם הכלב אני מרגישה שהוא איתי. הוא נפטר לפני 16 שנה והפסיד את כל החיים שלי כאשה נשואה".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“אהוביק ובן, הבן שלנו. תוך כדי שהשנים עוברות הבנתי שהשם נתן לי בדיוק את מה שיתאים לי, ויש לי מקום גם לבן, גם לאהוביק וגם לאמנות".
מי היוצרים האהובים עלייך?
"בשלוש שנים האחרונות בגלל שאני מלווה את מה שעובר עלינו בתור אומה ומדינה, צללתי לציורים של יוחנן סימון. הוא אמן שליווה את הקיבוצים והושפעתי ממנו. ההשפעות שלי נעות ממנו ועד בנקסי. אני מושפעת גם מיאיוי קוסאמה, מראובן רובין, מפבלו פיקאסו. אבל התנ"ך שלי זה אליעזר זוננשיין, שמלווה אותי מאז שאני סטודנטית".
אם לא היית אמנית מה היית עושה?
"הייתי רוצה מקצוע שאין בו לחץ וחרדה, אז אני רוצה להיות מוכרת גלידה. ב־14:00 לסגור, ואחר הצהריים לצייר".
