סגור
פנאי מימין: יקי שגיא ביחד עם אורי שפט במאפיית לחמים
מימין: יקי שגיא ביחד עם אורי שפט במאפיית לחמים. "כשאנשים פה הבינו שאני מבארי הם חיבקו אותי, הצטלמו איתי, מחאו כפיים" (צילום: טל שחר)

הקונדיטור מבארי: "האפייה זו ההצלה שלי עכשיו"

הקונדיטור יקי שגיא מבארי ניצל בנס ממתקפת 7 באוקטובר. עכשיו הוא מכין במאפיית “לחמים” התל־אביבית בורקסים משוכללים שכל חומרי הגלם שלהם, הגבינות והתרד, מגיעים מחבל אשכול. "אני עוטף את העוטף בבצק, תרתי משמע

יקי שגיא מתיישב מולי. "אתה לא זוכר אותי, מה...?", הוא מחייך. "לפני כמה שנים עשית לי ולחבר'ה שלי סיור בשוק לוינסקי. לא כל מי שישב איתנו בסוף הסיור לבירה יכול לשבת איתך לקפה עכשיו", הוא אומר לי ומקפיא את דמי.
"בסיור היה צוות שלי מ'ללוש', הקונדיטוריה שלי בבארי, והיה גם צוות של מחלבת בארי", הוא מזכיר. "אז דרור אור מהמחלבה שהיה בסיור שלך, יושב עכשיו בשבי בעזה עם הילדים שלו. יונת אשתו נרצחה. קברנו אותה לפני שבועיים. אני כבר כמה שבועות רץ בין לוויה לשבעה".
לשגיא עצמו היה מזל. אולי נס היא המילה המתאימה. בסוף השבוע הנורא ההוא, לפני שישה וחצי שבועות, לקח את משפחתו מבארי לסוף שבוע בצפון. את שלושת הילדים השאירו אצל ההורים של אשתו בקריית מוצקין והשניים נסעו לצימר. "רומנטי, בעכו. האהבה ניצחה — במקרה שלנו זו לא קלישאה".
שגיא מספר ששואלים אותו כל הזמן אם הוא מרגיש אשמה על זה שנשאר בחיים "והתשובה היא לא. אני לא רוצה ללכת למקום הזה. קרה לי נס. אני קם בבוקר ואומר תודה. כל יום. האבא המאמץ שלי מהזמן שהייתי ילד חוץ בקיבוץ נהרג. אחותו והילדים גם. והמון חברים. כל מי שנהרג או בשבי הוא לקוח או חבר שלי. זה קיבוץ. משפחה אחת גדולה".
שגיא (52) נולד באילת. בגיל 14 הגיע לבארי כילד חוץ. אחרי הצבא עבר לתל אביב ועבד בה כטבח במקומות נחשבים כמו המסעדות של השפים יונתן רושפלד, דניאל זך ומיקה שרון. אבל בארי לא יצא לו מהראש, ואחרי שהתחתן החליט עם אשתו שאת הילדים יגדלו שם. "זה אחד המהלכים הטובים שעשיתי בחיים. הילדים גדלו כקיבוצניקים שרצים על הדשאים. אחלה ילדות", הוא אומר.
אחרי שעשה הסבה לקונדיטוריה ב־2007, פתח בבארי את המאפייה שלו, שהפכה מהר מאוד לאבן שואבת לתושבי הקיבוץ והסביבה. המאפייה ניצלה מהמתקפה של 7 באוקטובר. "זה לא עניין אותם להגיע לשם. הם חיפשו מרכזי מגורים". עכשיו אשתו והילדים במלון בים המלח עם שאר המפונים, והוא בתל אביב, עובד אצל אורי שפט במאפיית "לחמים" המפורסמת ברחוב החשמונאים בתל אביב. "אני על הקו. אני צריך לעבוד. האפייה זו ההצלה שלי. היצירה מרגיעה אותי".
השבוע שגיא אופה ב"לחמים" ספנקופיטה, מאפה פילו יווני מסורתי ממולא בגבינות ותרד שנמכר גם בשאר סניפי המאפייה (47 שקל למאפה אישי, ו־110 שקל למאפה משפחתי). והספנקופיטה הזאת היא לא סתם מאפה פילו הממולא בגבינות ותרד, כי הגבינות — אמנטל וגאודה — הן גם ממחלבת בארי. "אורי ואני נסענו לחלץ אותן מהמחלבה, עם אישורים של הצבא. בארי נראה כמו בסיס צבאי עכשיו. מלא חיילים וטנקים", מספר שגיא, “והתרד הוא ממושב עין הבשור השכן. כך שכמו שאומרים, המאפה המגולגל הזה אכן עוטף את העוטף תרתי משמע”. זה טעים בטירוף, לא פחות ממה שזה מרגש. יש גם ורסיה טבעונית עם חצילים, גם הם מהעוטף, מדביר חג'בי ממושב יכיני.
הספנקופיטה, אני חושב פתאום, הוא בעצם בורקס למתקדמים. ובורקס הוא הרי האוכל שלנו בכל שמחה או עצב, שבעה או ברית מילה. כך שזה סמלי מאוד. לפחות בעיניי.
כפי ששפט מארח עכשיו קונדיטור מהעוטף, הוא עושה מעשים טובים כאלה גם בימים כתיקונם, מעביר את כל מה שנשאר בסוף כל יום לעמותת "לשובע", וכמו כולם שלח ועדיין שולח אוכל לחיילים ומפונים ומחלימים — מאות חלות שבת בכל שבוע. וזה רק על קצה המזלג. "לקום בבוקר לעשייה המבורכת הזו", אומר שגיא, "זה שומר עליי בחיים. אני רואה מסביבי המון אנשים שוקעים. הופכים לחצי בן אדם. יש לי מזל גדול שאורי כאן בשבילי. אני זורק עוגן קדימה ומתחיל לטפס. אני לא בהדחקה אלא בעשייה. יש עוד המון דרך. אני משתדל לא לחשוב קדימה מדי. זה מבלבל".
שפט ושגיא מכירים כבר כעשור, עוד לפני העיסוק המשותף בבצק, ממסיבות טבע. "אנחנו אוהבים לרקוד. זה שומר לנו על הנפש הצעירה. ובאים עוד בגילנו", הם מספרים בחיוך. "כשהשבוע הזה של הספנקופיטה ייגמר, אנחנו רוצים להמשיך לעשות דברים ביחד". מאז התחיל המיזם בשישי שעבר, הם כבר מכרו מאות יחידות של הספנקופיטה. "אנשים חיבקו אותי, הצטלמו איתי, מחאו כפיים. הרגשתי כמו בבר מצווה", מחייך שגיא במבוכה.
אני שואל אותו אם יחזור לבארי אחרי שהכל ייגמר. "בסוף זה יקרה. השאלה מתי. כשיהיה שקט אמיתי. במצב כמו שהוא עכשיו אף אחד לא יחזור. אני אחזור כשאוכל באמת לדעת שניקו שם ממש טוב את השטח ממחבלים. יכול להיות שזה נשמע קצת נאיבי אבל כן, זו ההתניה לחזרה — כל מי שנשאר בחיים, זו המחשבה שלו כרגע. נחזור כשהמקום ישוב להיות גן העדן שהיה — כשלא יהיו במרחק קילומטר ממך אנשים שלא רוצים שאתה תחיה".
בתור מי שלא נולד ולא גדל שם כל חייו, אתה לא אומר אולי "די, מספיק"?
"אני מאוד קשור למקום ורוצה לחזור אליו. אשתי אומרת את אותו דבר. אני יודע שיש גם דיבורים אחרים, כולל על קהילות שלמות מאצלנו שבדקו גם חלופות, לפחות בינתיים, של מעבר משותף לתל אביב או לירושלים. אני לא פוסל כלום אבל עדיין מקווה לחזור לבארי. זה הבית שלי וגם הבית של חבריי החטופים, אסור לשכוח אותם ואסור לוותר עליהם".