נסיגה קלה נוספת בדולר - נסחר ב-2.83 שקלים
לאחר שנפל אתמול ב-1.2% בשוק המקומי: הדולר יורד ב-0.4% מול השקל; היורו נחלש ב-0.2% לסביבות 3.30 שקלים - לאחר שנפל אתמול ב-1.5%; הנגיד אמיר ירון: למרות מה שאתם קוראים בעיתונים, יש עלייה בעובדים דווקא בזמן הייסוף"
המגמה נמשכת, והשקל ממשיך להתחזק היום: הדולר נחלש ב-0.4% (לאחר ירידה של 1.2% אתמול) ונסחר ב-2.831 שקלים; היורו (שנפל אתמול ב-1.5% בשוק המקומי) נחלש ב-0.2% ל-3.299 שקלים; בשווקים העולמיים: הדולר אינדקס (מול סל המטבעות המובילים) יורד ב-0.1% ל-99.1 נקודות; היורו עולה ב-0.2% ונסחר מעל 1.16 דולר; הפאונד ללא תנועה מהותית, נסחר מעל 1.34 דולר.
נגיד בנק ישראל אמיר ירון אמר אתמול בכנס במכללה למנהל בראשון לציון כי "פערי הריביות משחקים תפקיד משני, אם בכלל, בשער החליפין". ירון טען כי התחזקות השקל מתואמת עם השינויים בפרמיית הסיכון של מדינת ישראל, והסביר כי התחזקות השקל קשורה גם ל"היחלשות הדולר בעולם" ול"עליות הבורסה האמריקאית - כשיש שם רווחים, אז הגופים המוסדיים מחזירים את הרווחים לישראל".
מבחינת ירון, "שלושת הגורמים הללו מסבירים חלק ניכר מהייסוף שאנחנו רואים פה". המסקנה של הנגיד היא כי "פערי הריביות אינם גורם משמעותי בייסוף, לפחות בתקופה הנוכחית". בכך הוא דוחה את הטענה שרמת הריבית הנוכחית, הגבוהה יחסית, גם לאחר הורדת הריבית האחרונה, תורמת לייסוף בשקל.
הנגיד התייחס לדיווחים על התחלות של פיטורים במגזר ההייטק בעקבות התחזקות השקל, ואמר: "למרות מה שאתם קוראים בעיתונים, אתם יכולים לראות שיש עלייה בעובדים דווקא בזמן הייסוף". באופן דומה, ירון הראה כי "הייצור לשעת עבודה בתעשיית ההייטק התחזק בתקופות הייסוף".
פרשן כלכליסט אדיראן פילוט ציין כי "הירידה בפרמית הסיכון של ישראל (CDS) שתורמת לעלייה בשקל, מלמדת שהשווקים כבר מתמחרים תרחיש של סוף מלחמה, ואולי גם סוף הממשלה - שניהם טובים לכלכלת ישראל. מבחינת המשקיעים, פחות סיכון פירושו יותר נכונות להחזיק נכסים שקליים. עוד לפני שהמציאות הפוליטית והביטחונית באמת השתנתה, שוק המט"ח כבר מתנהג כאילו ישראל נכנסת לשלב של "נורמליזציה" גיאו-פוליטית וגם פוליטית.
ד"ר בלה ברדה ברקת, פרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית: "ייתכן שנסיגת הדולר אינה רק תוצאה של חולשה אמריקאית, אלא חלק מתפיסה אסטרטגית חדשה: להפוך את הדולר מכלי של עוצמה גלובלית לכלי של התאמת מאזן. במשך עשרות שנים ארה״ב נהנתה מ״הפריבילגיה המופרזת״ של מטבע הרזרבה העולמי: היא יכלה להנפיק חוב במטבע שלה, למשוך הון מכל העולם ולממן גירעונות עצומים בזול. אבל כשהחוב הפדרלי מתקרב לרמות היסטוריות, והריבית על החוב הופכת לאחד מסעיפי התקציב הכבדים ביותר, הדולר החזק כבר אינו רק נכס. הוא גם נטל: הוא מייקר את הייצוא, מעמיק את הגירעון המסחרי, ומחזק את התלות של אמריקה בזרים שממשיכים לקנות את החוב שלה. לכן מתגבשת פרשנות שלפיה וושינגטון עשויה להעדיף דולר חלש יותר, לא כתקלה, אלא ככלי להפחתת משקל החוב, שיפור התחרותיות התעשייתית, והעברת חלק מעלות הסדר האמריקאי לבעלות בריתה".
לדבריה: "זו אסטרטגיה מסוכנת, מפני שהדולר איננו רק מחיר של מטבע. הוא חוזה אמון בין ארה״ב לבין העולם. פיחות מתון יכול לשחוק את ערך החוב במונחים ריאליים, במיוחד אם הוא מלווה באינפלציה, ולעזור ליצואנים אמריקאים. אבל פיחות שנתפס כמכוון מדי עלול לגרום למשקיעים לדרוש תשואה גבוהה יותר על אג״ח אמריקאיות, בדיוק ההפך ממה שארה״ב צריכה כשהיא מממנת חוב ענק. לכן הרעיון של דולר חלש כדי לתקן את אמריקה נשמע פוליטי ומפתה, אך כלכלית הוא עלול להפוך ממנגנון הקלה למנגנון ענישה: פחות אמון, יותר אינפלציה, יותר עלות מימון, ויותר חיפוש עולמי אחר חלופות. במילים אחרות, אם בנפט הסיפור היה מי שולט בברז האנרגיה, בדולר הסיפור הוא מי שולט בברז האמון. וארה״ב אולי מנסה לפתוח אותו מחדש בתנאים טובים".
