"גם אם יפגינו נגדנו, אסור לסגור את הביתן הישראלי בביאנלה"
ישראל חוזרת לביאנלה לאמנות בוונציה שנתיים אחרי שהביתן שלה שם עמד במוקד סערה ציבורית בארץ ובביאנלה עצמה. האמן חתן פרס ישראל, בלו סימיון פיינרו, שנבחר לייצג אותה: "כשאמן מפחד, זה ניכר ביצירה שלו"
"קשה לי לנבא מה יהיה בביאנלה, אבל כמי שמציג הרבה בחו"ל, אני יכול להעיד שיש הרבה התנגדות ושנאה — גם לישראל וגם ליהודים", אומר האמן בלו סימיון פיינרו, שנבחר לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה, תערוכת האמנות החשובה בעולם. "ובכל זאת, המהות של אמנות היא להתגבר על המישור הפוליטי, הממסדי, המדיני. זו ההצלחה שלה — לעשות דברים שאי אפשר לעשות במישורים האחרים".
פיינרו (66), שעלה מבוקרשט ב־1973, הוא פסל, אוצר ואמן מיצב ותיק שהציג בעשרות מוזיאונים בעולם ובארץ (כולל בביאנלה לאמנות בוונציה ב־2019, אך מטעם רומניה), שמזוהה עם מיצבים הקושרים תודעה של פליטות והגירה עם פילוסופיה יהודית. הוא גם פרופסור ומרצה בחוג לארכיטקטורה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה.
השנה החולפת היתה מטלטלת במיוחד עבורו: בפברואר הוא זכה בפרס ישראל לאמנות ולעיצוב, החשוב שבפרסי המדינה; וביוני ביתו והסטודיו שלו בחיפה ניזוקו מטיל איראני. "היצירות בסטודיו נפגעו אבל זו דרכו של עולם, דברים נהרסים ודברים נוצרים", אומר פיינרו. "חוסר יציבות וחוסר ביטחון הם חלק ממורכבות החיים שלי, לכן אני עוסק ביצירות שלי בפליטות, בהגירה ובמושג 'בית'. גם תוך כדי ההתעסקות בשיפוץ ובבנייה מחדש של הבית והסטודיו, הייתי בתהליך יצירה של עבודה מורכבת ליד ושם בסטודיו שאלתרתי בבית של ההורים שלי. כנראה יש לי יכולת לעבוד במצבים קיצוניים של חוסר יציבות".
על הזכייה בפרס ישראל הוא אומר ש"כאמן אתה שקוע ביצירה בסטודיו ולא בשאיפה לפרסים. אבל אני שמח על ההכרה והפרס מכניס אותי לרשימה של אמנים רציניים וחשובים שאת חלקם הכרתי אישית: מרסל ינקו, גם הוא ממוצא רומני, שהייתי סטודנט שלו; יצחק דנציגר, חיפאי גם כן, שתמיד התפעלתי מעבודתו עם הסטודנטים בטכניון; ואפילו מנשה קדישמן ומיכאל גרוס שהייתי איתם בקשרי חברות. זה מאוד מחמיא לי להיכלל ברשימה אחת איתם".
מאתגר להיות ישראלי שפועל בחו"ל בתקופה כל כך שנויה במחלוקת, שבה מרבית עולם האמנות מבקר את ישראל.
"ישנה ביקורת כזו וכזו אבל אני לא מעורב בה. אני לא פועל במסגרות מדיניות, אלא עושה את העבודה שלי כאמן, ולי חשובה עבודה חברתית, כמו הביאנלה הבינלאומית הים תיכונית שיצרתי עם בת זוגי אביטל בר שי בחיפה וסכנין, או התערוכה שיזמתי בקובה, ממש לפני שנה. בזמן המלחמה הצגנו, קבוצה של אמנים ואמניות ישראליים, במדינה קומוניסטית שאין לה קשרים עם ישראל — לכן גם המדינה סירבה לתמוך בנו. במקום זה קיבלנו תמיכה מאירופה".
פיינרו יציג בביאנלה שתיפתח במאי 2026, את המיצב "שושנת האין". את הקונספט גיבש יחד עם בר־שי, ועם אוצר האגף למורשת יהדות דוברת גרמנית במוזיאון הכט בחיפה, ד"ר סורין הלר. "זאת תהיה הצבה שתיבנה במיוחד לביתן, והיא מערך של צינורות וטפטפות שיגיעו לבריכות, בתוך אדריכלות של קשתות שישתקפו בהן, והכל 'מוקף' בצלילי טיפות. אני רואה את זה בהקשר של הדמעות ושל המצב המורכב של השנתיים האחרונות בארץ. אני אוהב לשלב בין אמנות לטכנולוגיה, ובאמצעות המדע לחפש גם דרכי ביטוי חדשות ומקוריות, ובמקרה הזה טכנולוגיית הטפטפות, שהיא פיתוח ישראלי שחולל מהפכה בחקלאות, באספקת מזון ובהפרחת השממה והמדבר. וישנם גם הקשרים לתורת הקבלה, שמדברת על מים עליונים ומים תחתונים, וכמובן לוונציה, שמפורסמת בתעלות המים שלה".
2 צפייה בגלריה
יצירות של פיינרו: “טבעת אירוסין”, 2000. למעלה מימין: “נעדר", מיצב המוצג כעת בגלריה Plan B, בברלין
(צילומים: בלו סמיון פיינרו)
באפריל 2024 עמד הביתן הישראלי במרכז סערה ציבורית בוונציה וגם בארץ. האמנית רות פתיר נבחרה לייצג את ישראל עם הפרויקט "Motherland", שעסק בפריון ואמהות ותוכנן לכלול שלוש עבודות וידיאו בשלושת מפלסי הביתן. בימי הטרום־פתיחה לקהל המקצועי התקיימו בביאנלה הפגנות שקראו להחרים את ישראל, ואז, ערב הפתיחה לקהל הרחב, הודיעו פתיר והאוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית כי הביתן לא ייפתח עד שהחטופים יוחזרו ותושג הפסקת אש. עבודות הווידיאו פעלו בתוך הביתן, אבל דלתותיו נותרו נעולות, כך שהמבקרים יכלו רק להציץ פנימה. ההחלטה הזאת עוררה בארץ מחלוקת חריפה. לצד תומכים רבים בהחלטה, שראו בה צעד אמיץ והכרחי, היו מי שהתנגדו לסגירה של שליחות רשמית של מדינת ישראל בתקציב של 1.65 מיליון שקל מטעמים פוליטיים.
אתה חושש שיפגינו גם הפעם?
"הפגנות אכן יכולות לקרות, אבל סגירה של הביתן אינה הדרך הנכונה. אני מעדיף לתת אפשרות לדיאלוג. אמנות ואמנים צריכים לפעול באומץ, לקחת בחשבון את הסכנות האלה ולדעת להתמודד איתן. כשאמן מפחד, זה ניכר גם ביצירה שלו. כל האמנים הגדולים במאה ה־20, כמו דושאן, ברנקוזי ופיקאסו, היו אמיצים ולא פחדו לקחת סיכונים. הדבר הכי חשוב לאמן הוא להשמיע את קולו, ואני מאמין שהקול שלי ייתן ביטוי גם לחברה שלנו, לכל מי שרק רוצים לחיות ולהיות חלק מהקהילה הבינלאומית".
רבים בעולם האמנות הישראלי טענו כי לא צריך להגיש הצעות לביאנלה במחאה על התנהלות הממשלה במלחמה. מה אתה חושב על זה?
"לגיטימי בעיניי לטעון את זה, אבל בסופו של דבר אני לא איש פוליטי ולא איש ממסד. אני לא מנהל משהו, אלא רק יוצר. זו תקופה מורכבת להציג בה, גם כיהודי וגם כישראלי, ואני יודע שיש בארץ גם כוחות של רוע, אבל השאיפה שלי בביתן הישראלי היא להתגבר על כל הקשיים האלה, על כל הבעיות הגדולות בחברה שלנו שסובלת מקרע וקיטוב. אבל אמנות שפתוחה לדיון ולהקשבה יכולה להתגבר עליהם. זו המשמעות של הפעילות שלי כאמן".
