"אני גאה בקריירה העיתונאית שהיתה לי, אבל רציתי לטפל באנשים"
איתי ורד, כתב טלוויזיה ותיק ומוערך, עשה הסבת מקצוע מפתיעה והשבוע החל עבודתו כאח בבית החולים שיבא. במקביל גם מוקרן סרטו האחרון "תקווה ללא גבול", שעשה על בית החולים הישראלי שהוקם באוקראינה
"זה לא סיפור סינדרלה", אומר איתי ורד, כתב טלוויזיה שמאחוריו ניסיון רב והישגים, שהחליט לעשות הסבת מקצוע ולפתוח בקריירה חדשה בתור אח בבית חולים. השבוע, לאחר שסיים את תקופת הלימודים בת שלוש השנים, שבסופן מבחני ההסמכה, שובץ למחלקה פנימית ג' בבית החולים שיבא. מאחוריו שנים רבות של עבודה בטלוויזיה במגוון תחומי סיקור, ממשבר הפליטים והמהגרים העולמי דרך סיקור האביב הערבי ועד הצונאמי ביפן. "אני מבין את הסיפור. אני מודע לשיעור כתבי החדשות שהולכים להיות אחים בבית חולים – זה מסתכם בי. אבל בסוף מדובר בהרבה מאוד עבודה קשה", הוא אומר. "כן, המטופל שואל: 'היי, זה לא אתה מהטלוויזיה?' אני אומר לו כן, ובזה זה נגמר. הוא מיד ממשיך לתאר לי איפה כואב לו".
בפוסט בפייסבוק בשבוע שעבר בישר על השינוי. "לפני שלוש שנים, בגיל 50, החלטתי שאני אהיה אח, שאני אטפל באנשים. לא מעט סביבי חשדו שמדובר במשבר אמצע החיים. זה לא", הבהיר. "במשבר אמצע החיים קונים אופנוע גדול מדי, יוצאים לטרק בהימלאיה, או סתם עוברים צנתור. הרעיון הזה הוא לא החלטה של רגע, אלא גדל והתפתח עם הזמן".
בריאיון לכלכליסט מספר ורד שלפני כשמונה שנים, כאשר עשה כתבה על משבר הפליטים העולמי והיה על אחת מספינות החילוץ של המהגרים, הבין שהוא רוצה לעשות משהו אחר עם החיים שלו, ולא רק להיות בצד המסקר. "למעשה, היתה לי משיכה לעולם הזה מהילדות", הוא אומר. "כנער התנדבתי במגן דוד אדום. מי שהכירו אותי בתור ילד חשבו שאגדל להיות רופא. לא הלכתי לכיוון הזה כי רציתי לעשות כל מיני דברים ולא יכולתי להתחייב רק לתחום אחד".
בתוכנית ההסבה, שכללה לימודי ערב שעשה במקביל לעבודה כמנהל יחידת התיעוד וההסרטה של בית החולים שיבא, תפקיד שעשה אחרי שסיים את עבודתו בטלוויזיה, אפילו לא היה התלמיד הכי מבוגר, הוא מציין. אחיות (עם שורוק בו"ו!), השם הרשמי של התחום ("לא קוראים לזה סיעוד כי כנראה שסיעוד מתקשר לעבודה עם הגיל השלישי"), הוא בחירה פחות מפתיעה משנדמה. "זה מהמקצועות הכי מתפתחים של ה־30-20 שנים האחרונות", הוא מסביר.
"תחרות עם מכונת הלייקים"
ורד נולד בכפר הס, וחי שם גם היום, עם אשתו נעמי ושלושת ילדיהם. אחרי לימודי תואר ראשון במדע המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, בין השנים 2015-2005 שימש ככתב ומגיש בערוץ 1 בעיקר של "מבט" ו"יומן". הוא היה העיתונאי הראשון שדיווח מקהיר באביב הערבי ב־2011. ב־2015 הצטרף לחדשות 10, שם יצר כתבות דוקומנטריות בולטות, ובהן הסדרה "צונאמי", על זרם הפליטים שהגיע לאירופה. אחר כך עבד גם בערוץ 13. בתקופת הקורונה, במסגרת הקיצוצים בערוץ, הוא פוטר. בפוסט שבו הודיע על עבודתו החדשה, כתב שההחלטה לעזוב את החדשות גם נבעה מתחושת מיצוי מעולם התקשורת. "העבודה סביב השעון, השיח שהלך ונהיה רדוד יותר, נושאי הכתבות שהתבקשתי לעשות שלא אהבתי, והנושאים שהצעתי וסירבו לקבל".
למה הכוונה?
"אני מאוד מאוד גאה ושמח בקריירה העיתונאית שלי, שלא יהיה ספק, אני לא מסתכל אחורה וזורק בוץ. אבל היו כמה דברים שקרו. קודם כל, אורח החיים. כשאתה עיתונאי, המציאות מכתיבה לך אותו. יש לילד יום הולדת, אבל אז קורה משהו, בום, אתה צריך ללכת. חוץ מזה, המשאבים בערוצים היו מצומצמים, ואני בן אדם טוטאלי. גם אם הקצו לי יום צילומים אחד, אני אקח את המצלמה לעוד יום צילומים על חשבוני. העמסתי על עצמי. זה היה מאוד אינטנסיבי".
גם לאח יש שעות ארוכות. לא?
"אחרי מה שעשיתי כעיתונאי אי אפשר להפחיד אותי עם עבודה קשה. חוץ מזה, אני מושבניק. כל שבת קטפתי אבוקדו או תפוזים. לפני שהתגייסתי לצבא ניקיתי עם טורייה 20 דונם פרדסים. ובכל זאת זה אחרת. כשאתה אח אתה עובד מאוד קשה אבל בסוף המשמרת זה נגמר. אתה לא צריך כל הזמן להיות מעודכן בהכל.
"באיזה שלב נמאס לי לדעת מה כל חבר מרכז פלט הבוקר, במיוחד כשהרמה של האנשים הולכת ויורדת. לא אכפת לי מה האידיוט הזה או האחר אמרו. גם עכשיו אני נמצא הרבה בטוויטר, מעודכן יותר מהאדם הממוצע, אבל בשלוש השנים האחרונות כמעט שלא ראיתי כלום בטלוויזיה.
"התקשורת כיום יותר ויותר מחפשת את המכנה המשותף הרחב. אתה כל הזמן בתחרות על מכונת הלייקים של הטיקטוק והאינסטגרם. הם גם מייצרים לך נושאים שעליהם אתה אמור לעשות כתבות. ישנו המתח הזה של לסקר תופעות ולהביא את מה שקורה – שזה חשוב, ומצד שני אתה נותן ביטוי לאנשים לא ראויים. לפעמים אתה מוצא את עצמך מראיין איזה דביל שלא רצית לראיין וזאת גם תהיה הכתבה שתקבל הכי הרבה צפיות. יש כתבות פוליטיות שאני מצטער שעשיתי.
"אנחנו חיים בתקופה שלוקחים את חופש הביטוי של הדמוקרטיה כדי לפגוע בדמוקרטיה. לוקחים את הבסיס המדעי הכי חשוב של הטלת ספק, האבן הראשונה של המדע, והופכים אותה כדי לפגוע במדע".
"העברת מקל לעולם החדש"
ממש במקביל לתחילת עבודתו כאח, עולה כעת סרט, שכבר הוקרן בפסטיבלים בעולם, שעשה על הקמת בית חולים שדה ישראלי בעיירה מושצ'יסקה באוקראינה, בתחילת המלחמה שם. הסרט, "תקווה ללא גבול", זמין כעת בדוקוניישן, פרויקט של הקרנת סרטים דוקומנטריים ישראליים נבחרים ברשת. הסרט, שנמצא באתר במשך שבוע, מתחיל באופן מצמרר עם צופרי אזעקות וקריאות בעברית "צבע אדום, צבע אדום". הצלילים המוכרים היטב לצופים הישראלים מלווים בתחושת הזרה כי הם נשמעים על רקע שמים אפורים ובניין סובייטי למראה. "הסרט צולם לפני 7 באוקטובר, כשהמלחמה באוקראינה זה הדבר הכי גדול בעולם באותו הזמן. 12 מיליון אוקראינים נהפכו לפליטים. כשחזרנו לא חשבנו ששלוש וחצי שנים אחרי הקמת בית החולים (שפעל במשך 42 ימים) המלחמה באוקראינה עוד תימשך. ובדמיון הכי פרוע שלנו לא חשבנו שתהיה מלחמה בישראל ושיהיו ישראלים שיחיו כפליטים בארצם", אומר ורד.
הסרט מתייחס גם להיסטוריה של המקום, שבמלחמת העולם השנייה נהפך לבור הריגה, ולקושי של חלק מהצוות הישראלי ליישב את ההיסטוריה עם הצורך לעזור לאנשים שנעשה להם עוול כה גדול כיום. ההבנה של התפקיד הרפואי להגיש עזרה למי שזקוק לה סייעה בליישב את הקושי. והסרט עצמו, להבדיל, מבחינת ורד, הוא "העברת המקל בין עולמי הקודם לזה החדש".
