רשות החשמל תוזיל את החשמל הסולארי? הפריפריה עלולה לשלם
החקלאי בגליל, בעל הרפת בנגב ומנהל המפעל באזור התעשייה בפריפריה עלולים לגלות בקרוב שהגג שלהם שווה פחות. לא מפני שהשמש זורחת עליו פחות, אלא מפני שרשות החשמל מבקשת לשנות את כללי המשחק בשוק הסולארי. רפורמה שנועדה לחסוך כסף לציבור עלולה להפוך השקעות יצרניות ללא כדאיות, דווקא במקומות שזקוקים להן ביותר.
לפי ההצעה שפורסמה לשימוע, החל מ־2028 תינתן קדימות בבדיקת בקשות לחיבור לרשת למתקנים שימכרו חשמל בשוק החופשי ללא פרמיה, ובהמשך למי שיציע תעריף נמוך יותר. כאשר קיבולת הרשת מוגבלת, היזמים יתחרו לא רק על לקוחות, אלא על עצם הזכות להתחבר. מי שיסכים לקבל פחות כסף על החשמל יתקדם בתור.
זו נשמעת תחרות בריאה, אבל לא כל השחקנים מתחילים מאותה נקודה. באזורים שבהם קיימת מצוקת חיבור, ובהם חלקים מהצפון והדרום, הלחץ להוריד תעריפים עלול להיות חזק במיוחד. במרכז, במקומות שבהם מגבלות הרשת מתונות יותר, הלחץ עשוי להיות נמוך יותר. כך אותה מערכת, עם פאנלים דומים ועלויות הקמה דומות, עלולה להניב הכנסה שונה רק בגלל כתובת הנכס. זו אינה גזירת גורל שנקבעה ברפורמה, אלא סיכון שהרגולטור חייב לבחון לפני אישורה.
הראשונים לשלם את המחיר יהיו בעלי גגות קטנים ובינוניים. עבור חקלאי שמפעיל לול או רפת, הכנסה סולארית היא דרך לגוון מקורות הכנסה בענף שסובל ממילא מתנודתיות. עבור מפעל בפריפריה, הגג יכול להפוך מנכס פסיבי למקור הכנסה. אלא שהקמת המערכת דורשת לעיתים שיקום גגות, פינוי אסבסט ושדרוג תשתיות חשמל. כשהתעריף נשחק, ההחזר מתארך וההשקעה נגנזת.
חברת אנרגיה גדולה יכולה לרכז ייצור ממספר מתקנים, לנהל משא ומתן עם רוכשי חשמל ולפזר סיכונים. בעל רפת בודדת אינו יכול. גם יזם שמקים מערכות על עשרות גגות נדרש להתמודד עם חיבורים נפרדים, חוזים רבים ועלויות תפעול גבוהות יותר ביחס להיקף הייצור. תחרות שמתעלמת מהפער הזה אינה ניטרלית: היא מעניקה יתרון למי שכבר גדול, ומתעלמת מהתועלת שבייצור חשמל על מבנים קיימים, בלי להקצות קרקע נוספת.
דניאל ביטון
(צילום: נמרוד גליקמן )
הפגיעה עלולה להיות כפולה משום שהרשות מציעה גם שלא להאריך את התמריץ הקיים לאגירת חשמל. אגירה מאפשרת לשמור חשמל שנוצר בצהריים ולהזרים אותו בערב, כשהביקוש גבוה יותר. ללא תמורה שתצדיק את עלות הסוללות, יזמים עלולים לוותר עליהן. המשק יפסיד פעמיים: בצהריים ייצור סולארי עשוי להצטמצם בגלל מגבלות הרשת, ובערב נמשיך להישען יותר על מקורות ייצור אחרים. ביישובי הפריפריה, אגירה בשילוב ציוד מתאים עשויה גם לתרום לגיבוי מקומי בעת הפסקות חשמל.
יש היגיון בהפחתת תמיכות כשהציוד הסולארי נעשה זול יותר. הציבור אינו צריך לסבסד תשואה עודפת. אבל חיסכון בתעריף אינו הצלחה אם הוא מונע הקמת מתקנים. רשות החשמל צריכה לבחון מסלול מותאם למתקנים חקלאיים ותעשייתיים מבוזרים, לתת משקל למוכנות הפרויקט ולא רק למחיר, ולהבטיח תגמול כלכלי לאגירה בשעות הביקוש. לצד זאת, המדינה חייבת להרחיב את קיבולת הרשת בפריפריה, במקום לנהל את המחסור באמצעות מלחמת מחירים.
המבחן של הרפורמה אינו כמה אגורות נחסכו היום, אלא כמה חשמל זול וזמין ייוצר מחר. אם החיסכון יגיע על חשבון חקלאי הצפון ומפעלי הדרום, זו לא התייעלות. זו העברת העלות אל הפריפריה.
הכותבת היא מייסדת משותפת ומנכ״לית EDI אנרגיה
