סגור

“החיים הם דבר כבד, אבל יש דרך לצוף"

הסופרת הסיציליאנית המוערכת ג'ובנה ג'ורדנו, שאף הוזכרה כמועמדת לנובל, יצאה לאתיופיה בעקבות סבה הטייס שלחם שם. היא כתבה סיפור אגדה פנטסטי שכמו הגיבור שלה “מחפש את הקלילות והמעוף במקום שבו הם לא אמורים להתקיים"

היא פותחת את מסך הזום בביתה שבסיציליה, אומרת שלום בביישנות, וחובשת את כובע הברט השחור מצמר — כובע המזל שלה. כדי שייצא ראיון מוצלח. סביבה בחדר הרבה חפצים, לכל אחד מהם משמעות וסיפור משלו. לפעמים כדי להבהיר איזו נקודה היא תרים צדף או ספר, ותסביר באמצעותם. ג'ובנה ג'ורדנו, סופרת ועיתונאית איטלקייה המתגוררת רוב חייה בסיציליה, אמנם מפרסמת שנים רבות, אבל לאחרונה התעורר בה עניין מחודש כשהוזכרה ב־2020 כאחת המועמדות לפרס נובל בספרות. אפשר להבין מדוע; רוב ספריה מתרחשים ביבשות רחוקות מאירופה, ונוגעים בנושאים כמו קולוניאליזם ויחסי כוח בין תרבויות. בימים אלה מתורגמות יצירותיה לשפות רבות, מאנגלית ויוונית ועד גרמנית ופורטוגזית. וממש עכשיו ראה אור ספר ראשון שלה בעברית, "המעוף המופלא" (תשע נשמות), בתרגום אלון אלטרס (האחראי על תרגומים רבים מהספרות האיטלקית העכשווית, בהם לספריה של אלנה פרנטה).
ג'ורדנו נולדה במסינה ב־1961 וגדלה במילאנו, אבל את רוב חייה חיה כאמור בסיציליה. היא פרסמה מאמרים וכתבות וכן ארבעה רומנים שזכו לשבחים ולחיבוק מצד סופרים ואינטלקטואלים איטלקים. "המעוף המופלא" מבוסס על סיפורו האמיתי של סבה, שהיה טייס בצבא האיטלקי כשמוסוליני כבש את אתיופיה ב־1935, ואחר כך במלחמת העולם השנייה. סבה של ג'ורדנו טס במרחבי אתיופיה והתאהב במקום ובאנשיו. החוויות שלו משם הזינו את דמיונה. כשבגרה החליטה לכתוב על כך ספר, ולצורך כך נסעה ב־1997 לאתיופיה, לראות את הערים וההרים, האגמים והעצים ובעלי החיים, וכמובן האנשים. היא נסעה בתחבורה ציבורית, בסירות גומא, מצוידת במילונים ישנים שהיו בשימוש החיילים האיטלקים אי אז בשנות המלחמה, אבל השתדלה להימנע מהמבט האוריינטליסטי, וגם בכתיבתה היא נמנעת ממנו. להפך, הספר מלא בביקורת על הקולוניאליזם האירופי. גיבור הספר הוא טייס צעיר, נשוי ואב לשלשה ילדים קטנים, שמגיע ככובש לאתיופיה, אבל הוא לא טייס קרב, לא מנחית פצצות, אלא מכתבי אהבה, מזון וממתקים. וגם מתאהב באשה מקומית. "סבא שלי השתתף בכיבוש אפריקה ומיעט לדבר על כך", מספרת ג'ורדנו. "אבל כשהוא היה מדבר על אפריקה, זה היה בנימה קצת מלנכולית, העיניים שלו התמלאו אור ופליאה. ניסיתי באמצעות המילים שלי למלא את השתיקות שלו, ולתת לקורא את ההרגשה של אותה פליאה נוכח אפריקה. זה ספר על אנשים צעירים ועל הפלאים שהעולם מציע כשאתה מוכן לפקוח את העיניים לעברו".
1 צפייה בגלריה
פנאי  גובנה גורדנו
פנאי  גובנה גורדנו
ג'ורדנו. "יש במבט הסיציליאני חוסר רציונליות ואי־סדר"
(צילום: Carmelo Bongiorno)

ג'ורדנו לוקחת אבן לבנה קטנה המונחת על השולחן ליד המחשב. "האבן הזאת היא אבן מהאיים האיוליים של סיציליה, וזאת האבן היחידה שצפה על פני המים, לא שוקעת. היא מגיעה עד לחוף של מסינה. היא מטאפורה טובה לגיבור שלי, הטייס, שמחפש את הקלילות והמעוף במקום שבו הם לא אמורים להתקיים, כי בכל זאת מדובר במלחמה. ברור לי שהחיים הם דבר כבד, אבל יש דרך לצוף".
איך היתה החוויה שלך באתיופיה?
"כשביקרתי שם, נראה שהמקום נשאר כפי שהותירו אותו החיילים האיטלקים בנסיגתם. בתי הקפה, המבצרים, הטירות, אפילו שולחנות הביליארד והסנוקר, ואנשים לבשו לבן בדיוק כמו בתמונות של סבא שלי. סימני המודרנה כמעט שלא נראו שם".
היא חוזרת למחשב, מחזיקה בידיה פיסת בד. "זו ציפית רקומה של משפחתי, הרקמה הזאת עתיקה, וכתוב עליה: היו מאושרים תמיד. מין ציווי משפחתי. גיבור הספר שלי הוא אדם עם יחס אירוטי לחיים. וגם אני כתבתי את הספר הזה כשהייתי מאוהבת, והאירוטיקה והמאוהבות הזאת נכנסו לספר".
"כתבתי את הספר הזה כשהייתי מאוהבת, והאירוטיקה והמאוהבות הזאת נכנסו לספר"
הגיבור שלך מתאהב באשה אתיופית, בזמן שיחסי הכוחות בין כובש ונכבש בלתי הוגנים. איך נזהרת בתיאור ההתאהבות הזאת, שלא תהיה חלק מזה?
"אין תשובה הגיונית לשאלה הזאת, יש תשובה סנטימנטלית. זה אחד הדברים המסתוריים ביצירת הספרות. אני נטלתי לעצמי את עיניו של האיש הזה, את אהבת החיים שלו ושמחת החיים שלו. זה היה הפתרון כדי לא להישמע אוריינטליסטית".
רוחם של סנט אקזופרי ו"הנסיך הקטן" מרחפת מעל הספר, טייס אירופי בזמן מלחמה מעל מדבריות אפריקה, כבשה, עצי באובב. הספר גולש מהריאליזם אל גבולות הפנטזיה, יש בו למשל דמות נהדרת של תוכי מדבר, שאומר משפטי מחץ, כמו "המלחמה היא בתה של התשוקה, והיא פורצת כאשר תשוקת החיים של האדם מוגזמת".
"המלחמה בעיניי היא מעשה ארור, לכן ניסיתי לכתוב מין אגדה על מלחמה", היא אומרת. סיציליה בעיניה היא צומת רב־תרבותי. "יש במבט הסיציליאני על החיים מין חוסר רציונליות ואי־סדר, שרחוקים מרחק גדול ממה שמקובל לכנות הסדר האירופי. דווקא הסופר בן סיציליה לאונרדו שאשא אמר שבין היהודים לסיציליאנים יש קרבה גדולה, באנרגיה, בכאב, וביכולת להתגונן".
גם סבא שלך, כמו הגיבור, נפל בשבי?
"כן, הוא היה עשר שנים באפריקה, חמש שנים מאושרות ועוד חמש שנים מאוד לא מאושרות בשבי. באתיופיה נתקלתי בהרבה מולאטים שנראו לי צאצאציהם של החיילים האיטלקים. הם נולדו לא בהכרח מתוך מעשים אלימים אלא אולי ממעשי אהבה”.
אז יכול להיות שיש לך קרובי משפחה באתיופיה?
"חיפשתי קרובי משפחה ולא מצאתי, אבל אני בטוחה שיש לי".