"חולשה זה לא הסטייטמנט שלי"
התסריטאית ועורכת הדין מינדי ארליך, חרדית שיצאה בשאלה, עובדת על דרמה משפטית ל־yes, מציגה את סרטה "פינק ליידי" וכבר בדרך לסרט הבא. היא היתה רוצה לשבת על בירה עם שבע אחיותיה, להשיג את הצ'יפ של ניאו מ"מטריקס" ומחכה לרגע שכמו הבן שלה, גם החרדים יתגייסו לצבא
מינדי ארליך
גיל: 38 • מקום מגורים: ירושלים • מצב משפחתי: פנויה ואמא לנתי (18) • תסריטאית ויוצרת. גדלה בשכונת גאולה החרדית בירושלים, בכורה בין 10 אחים, ויצאה בשאלה. השתתפה ב"חתונה ממבט ראשון". “פינק ליידי", סרטה עם הבמאי ניר ברגמן, זכה בפרסים. באוגוסט יוקרן סרטה הקצר "תדר". ב־16-15 ביולי תשתתף בפסטיבל בכורות בקמפוס ירושלים לאמנויות
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית, אחרי זום בכובע שלי כעורכת דין, כי צריך להתפרנס איכשהו. תיכף חוזרת לכובע שלי כיוצרת ומתיישבת לסשן כתיבה כי צריך לפרנס גם את הנשמה. אני מג'נגלת ביומיום בין שני הכובעים האלה שמזינים אחד את השני".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"נס מגורען בלי סוכר וקצת חלב. לאחרונה למדתי לשתות אספרסו כפול, שזה נחמד וגורם לי להרגיש חשובה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם האחיות שלי. אנחנו שמונה אחיות שכולן חרדיות חוץ ממני, ואנחנו לא נפגשות מספיק כי כולן עסוקות מאוד ושתיים גרות בחו"ל. כשאנחנו נפגשות אנחנו צוחקות עד שכואבת לנו הבטן, זה קורה לי רק איתן וזה הכי משחרר. היינו צריכות לטוס יחד פעם ראשונה בחיים לקפריסין וזה נפל שבוע אחרי התקיפה באיראן והכל התבטל. אבל אנחנו נקבע מחדש כי חולשה זה לא הסטייטמנט שלנו. אנחנו לא נכנעות".
על מה את עובדת עכשיו?
"אני לקראת סיום כתיבת סדרת דרמה משפטית ל־yes שמאגדת את כל העולמות שלי: על טוענת רבנית דעתנית שמייצגת נשים בבית הדין הרבני ומנסה לחולל שינויים מבפנים. אני מפתחת עוד סדרה שמאוד קרובה ללבי על אשה שמחפשת אהבה.
"הסרט הקצר שלי, הראשון שביימתי, 'תדר', יוקרן בבכורה בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. הוא גם מתחרה בפרסי אופיר. זה סרט על ניכור הורי על רקע יציאה בשאלה. אני מקווה שיוקרן בכמה שיותר מקומות, שיעשה שינוי ויעורר שיח ציבורי.
"היום ומחר אשתתף בפסטיבל בכורות בקמפוס ירושלים לאמנויות, שבו יש תצוגת עבודות גמר של סטודנטים ממוסדות הלימוד לאמנות בירושלים (בצלאל, מעלה, סם שפיגל, האקדמיה למוזיקה ומחול ועוד) בהשתתפות תלמידי עבר.
"וסיימתי לכתוב את הסרט הבא שלי, האוטוביוגרפי, 'סליחה שנולדתי', על גיבורה שחיה בין שני העולמות".
מה השריטה שלך?
"אני אוסף מהלך של שריטות, אבל אם אבחר באחת, אז אני לא מסוגלת לחשוב ובטח לא לכתוב אם הבית לא נקי ומסודר".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אמא שלי תמיד אמרה שאני צריכה להקיף את עצמי באנשים שמרימים אותי ולהתרחק מאלה שמורידים אותי. אני הבכורה ומאוד קרובה לאמא שלי, אנחנו מאוד דומות ואני כבר בשלב בחיים שאני אומרת לעצמי ‘יצאתי אמא שלי’".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"זה היום הכי כיפי והכי צ'יל. אני משתדלת לשבת עם חברה בבית קפה, מנקה, עושה קניות, סידורים, והכל באיזון מושלם. אני שמה מוזיקה ומבשלת. אני לא דתייה אבל אוהבת להדליק נרות ואת האווירה ולפעמים גם קופצת להורים לספוג קצת משפחה".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"מהפעם הראשונה שראיתי את הסרט 'מטריקס', אני רוצה להשיג את הצ'יפ של ניאו כדי שאוכל ללמוד כמה שיותר שפות ואמנויות לחימה ועוד כישורים כמו למשל לנגן".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"שקרים לבנים כאלה, שעוזרים לי לשמור על השלווה ולהימנע מעימותים ואי־נעימות. בגיל העשרה יצא לי לשקר לאמא שלי כי ידעתי שזו הדרך שלי לשמור על שלום בית. למשל, אם הייתי הולכת עם אחותי לכותל, היינו עוברות מכיכר ציון. אמא חששה כי זה מקום של חילונים ובילויים, אז הייתי מעלימה את המידע. לא עשינו כלום, רק עוברות לראות את מעבר להרי החושך".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"אני מחשיבה את עצמי סאפיוסקסואל, שהמשיכה מתחילה ונגמרת במוח. אז אני נמשכת לאנשים חכמים, יצירתיים ומבריקים. מי שמפעיל את הראש והדמיון מפעיל אצלי גם את הלב".
למי את מתגעגעת?
"לסבתא בת שבע, אמא של אמא, שנפטרה כשהייתי בת 15. היינו קרובות מאוד אז כשהיא נפטרה גם איבדתי את אשת הסוד שלי. היא היתה מכילה ומקבלת ואף פעם לא היתה אצלה שום כפייה דתית והכל מתוך אהבה. היא ראתה אותי כמו שאני".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"הלב שלי הולך לכיוון הטבע בבית במושב יותר ממגדל בעיר. אם כבר בעיר ואין ברירה אז לפחות קרוב לים. אני פוזלת לתל אביב כבר תקופה כי נתי (בנה - מנ"ש) כנראה הולך לשרת שם, אז אולי זו תהיה הזדמנות קצת לזוז".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"נתי. על הגבר שהוא הפך להיות. זכיתי. וכמובן הסרט שלי 'פינק ליידי', שזכה להצלחה הרבה מעבר למה שדמיינתי, בארץ ובעולם. והסרט 'תדר' שעוד לא יצא אבל הוא הישג שלי ושל אביגיל שפרבר שהפיקה, שנעשה בתקציב שבקושי דגדג אבל עשינו זאת".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה מאז המלחמה?
"אני אדם די חסר פחד, לא קל להפחיד אותי. מאז 7 באוקטובר היו רגעים ושעות שהרגשתי פחד ממשי, בעיקר מלהיחטף. כל עוד כל החטופים לא יחזרו, נחיה בחשש או פחד. אנחנו עם מוכה וטראומטי שגדל למציאות בלתי נתפסת עם חרדה קיומית על חיינו. כאמא זה תופס אותי במקום הכי רגיש של רצון להגן על הילד שלי. קשה לי עם העובדה שלי ולאחותי יש בנים כמעט באותו גיל ובעוד שנתי מתגייס בחודש הבא, הבן של אחותי לא. אנחנו מדברות על זה ואני מקווה שזה ישתנה כי זה לא יכול להמשיך ככה, אבל השיח הוא תמיד מכבד ולא מתלהם. אנשים במגזר מבינים את הסיטואציה ויודעים שזה צריך להשתנות אבל גם הם נתונים להנהגה החרדית שעל פיה יישק דבר ואני תולה את האשמה בהם".
מה מקום המפלט שלך?
"כתיבה. אם היצירה שלי יום אחד תגרום למישהו או מישהי לברוח ממציאות קשה, מבחינתי עשיתי את שלי. וגם האימהות ממלאת אותי. וגם המעגל הקרוב של החברים. הבית שלי הוא מוקד עלייה לרגל. יש לי מרפסת חמודה עם נוף ובריזה ירושלמיים והיא כמעט בתפוסה מלאה כל ערב".
מה הכי חסר לך בחיים?
"זמן. אם היה לי יותר זמן הייתי חוזרת לצייר. כבר כמה שנים לא ציירתי ואחרי התקיפה באיראן העליתי את הקנבסים שלי מהמחסן. וגם כרגע מה שהכי חסר לי זו זוגיות טובה ובריאה".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"גדלתי על קולנוע ותיאטרון חרדיים אז לא יצא לי להכיר אמנים. נחשפתי לקולנוע בגיל מאוחר יחסית, בסביבות 30, ועד היום אני מנסה לצמצם פערים. אני מרגישה כמו גבעול שרק התחיל לנבוט. בסם שפיגל פעם ראשונה נחשפתי ליוצרים מוערכים כמו אורסון וולס, היצ'קוק, ברגמן ופליני וזה העיף לי את המוח".
אם לא היית תסריטאית ועורכת דין, מה היית עושה?
"אולי ציירת ואולי רופאה כירורגית פלסטית. המוטוריקה העדינה מאוד מפותחת אצלי וזה עזר לי בציור ואני גם נמשכת לעולם הרפואה. אני חובשת במד"א, זה תחום שתמיד דיבר אליי. יש לי תקווה שיום אחד דברים ישתנו ורופא חרדי לא יהיה משהו יוצא דופן".
