"אחרי פרמיירה מדהימה אני קם ואומר 'מה עכשיו?'"
אבי נשר הוציא בסוף השבוע את "האהבות שלנו" אבל כבר עסוק בפרויקטים הבאים. הוא הולך יחף עד הרצליה, חולם להנמיך את הווליום בעולם, מתייחס אל הנכד שלו כאל מבוגר בפוטנציה ומשכלל סיפורים כשנמאס לו לספר אותם
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במשרד הכתיבה שלי בתל אביב, אחרי יום עמוס פגישות וראיונות שבו ניסיתי, בלי הצלחה, להגיע לשולחן ולהתחיל לעבוד על תסריט ישן שאני משכתב".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"כל בוקר על המרפסת שלי מול הים, עם אשתי איריס. זה הריטואל שבו אנחנו מתחילים את היום יחד. אני שותה לאטה. היא מוסיפה לשלה משהו לבן צמחי, ואני נאמן לפרות באשר הן".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני לא שותה בירה, אבל יין אדום הייתי שותה עם הבן שלי ארי (נהרג ב־2018 בתאונת דרכים — מנ"ש). הוא היה הפרטנר שלי לסרטים הזויים ולא נורמטיביים, לפעמים גם עם זומבים, אבל עם פן קומי מאוד. היינו רואים המון סרטים יחד. הוא היה ילד שהתעניין מאוד בכל מה שמצחיק, ואהב מאוד קולנוע. הייתי שמח לראות איתו סרט הזוי ככל האפשר".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני משתדל לעבוד על שכתוב התסריט הישן ועל תחקיר לקראת סרט עתידי, אבל עדיין עסוק בהרבה מאוד דברים שקשורים ל'האהבות שלנו' ולעניין הבינלאומי הגדול שהוא מעורר. הסרט עוקב אחרי שבע דמויות הלכודות במערכות יחסים כושלות, ומאמינות ש־6 באוקטובר הוא היום הנורא בחייהן. למחרת החיים מתהפכים, ועולות תובנות על מה שהיה ומה שיהיה".
מה השריטה שלך?
"אני שונא לנעול נעליים. אני הולך יחף על החוף מהבית שלי עד הרצליה, וברגע שאני מגיע לשער של הבניין, השכנים שואלים אם לגייס לי כסף לנעליים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כל דבר ששווה לעשות, שווה לעשות ממש טוב. קיבלתי את העצה הזו ממאמן כדורסל שהיה לי. שיחקתי בנבחרת התיכון באמריקה (גר בארצות הברית לסירוגין בכיתות ח'־י"ב — מנ"ש), שם לוקחים את הספורט מאוד ברצינות. שיחקתי גם בהפועל רמת גן עם אריה מליניאק וסטיב קפלן".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"זה הזמן שאני שומר לעצמי לשבת ולקרוא. אני יושב על הכורסה, לא עונה לטלפון, רק קורא ספרים שאני אוסף לאורך השבוע ושמצטברים אצלי. אני קורא מאוד מהר".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"הייתי שמח לשלוט בעוצמת הסאונד גם בחיים האמיתיים: להיכנס למסעדה ולהוריד את הווליום של כל מי שמדבר סביבי, או ללכת ברחוב ולהוריד את הווליום של רעש הרחוב. הייתי מאוד שמח אם הייתי יכול לייצר יותר שקט".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני כמעט אף פעם לא משקר. בעיניי שקר זה חולשה. לימדתי את ילדיי כשהיו קטנים לעולם לא לומר משהו שלא יעבור פוליגרף. אבל כשאני מאוד משועמם ונאלץ לחזור על אותו סיפור 30 פעמים, בסביבות הפעם העשירית אני מתחיל לשכלל אותו".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אשתי איריס המופלאה".
למי אתה מתגעגע?
"התשובה המיידית היא כמובן ארי, אבל גם לאבא שלי אריה שנפטר ב־2001. ההורים שלי גרו בניו יורק, ויש קבוצת פוטבול משם שאני רואה את המשחקים שלה. כשקורה שם משהו חריג, אני רוצה לרוץ לטלפון, להתקשר ולחלוק איתו את מה שקרה"
איפה הכי היית רוצה לגור?
"איפה שאני גר, ולא בשום מקום אחר".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"אני לא אוהב דברים שעולים כסף. אני אוהב דברים כי הם נפלאים, לא בגלל שיש להם ערך פיננסי. לצערי יוצא לי להעביר הרבה זמן בחו"ל, ואני מוציא הרבה כסף על כרטיסי טיסה, כי נחמד לי שאיריס נוסעת איתי".
אבי נשר
גיל:
73
מצב משפחתי:
נשוי
רזומה:
במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע: "הלהקה", "דיזנגוף 99", "הסודות", "פלאות", "החטאים", "סיפור אחר" ועוד
עוד משהו:
סרטו "האהבות שלנו" עלה בבתי הקולנוע. בחודש שעבר זכה בפרס "מפעל חיים" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני לא נהנה מספיק מדברים שמאפשרים הנאה מרובה וממושכת, ואני זז מהר מדי לדבר הבא. אתמול היתה פרמיירה מדהימה ל'האהבות שלנו' באולם מפוצץ, עם מחיאות כפיים סוערות. אתה רוצה לקום בבוקר ולהתמסר להנאה ממה שקרה אתמול, אבל המחשבות נודדות. זו תכונה איומה בעיניי, ואני מנסה להיפטר ממנה. איריס, לעומת זאת, ממש יודעת למשוך את ההנאה, ואני חייב להשתפר בזה"
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"הבת שלי תום. מהנה אותי כשהיא שמחה ומאושרת ומממשת את החלומות והרצונות שלה. בכלל, אני חושב שאני שואב אושר מהאושר של אנשים שאני אוהב. נולד לי נכד, אבל אני לא מבין את הקונספט. אני לא מתייחס אליו כאל תינוק, אלא כאל הפוטנציאל שלו כאדם בוגר. אני לא עושה לו 'גוגו גאגא', כי זה לא מעניין. מדי פעם הוא מביט במבט בוגר, כאילו הוא מבין מה הולך להיות, וזה מאוד מרגש אותי".
מה מפחיד אותך?
"חוץ מגבהים, להיתקע בטיסה ליד מישהו שלא מפסיק לדבר. אני מאוד רגיש ולא אוהב לפגוע באנשים. מיליון איש באים אליי עם רעיונות לסרט, ובדרך כלל אני מוצא דרך אלגנטית להתחמק, אבל בטיסה אין לאן לברוח".
מה עושה אותך מאושר?
"אני מאוד קשור לשחקנים ששיחקו בסרטים שלי. זה קשר עוצמתי, אינטימי וכמעט משפחתי, אבל מטבע הדברים אני פוגש אותם רק על הסט או באירועים. לפרמיירה הגיעו הרבה אנשים שאני אוהב ושיקרים לי, וזה היה משמח ומרגש. לראות את אדיר מילר ולחבק אותו, את נטע גרטי ולירז צ'רכי, שנשארו חברות אחרי כל השנים האלה, ואת מאיר סוויסה וגילת אנקורי, משמח אותי מאוד. הייתי רוצה לחשוב שחוץ מסרטים ששרדו את הזמן, הייתי מעורב גם בחברויות ששרדו את הזמן".
מה הכי חסר לך בחיים?
"יש את המשפט 'Stop and smell the roses'. חסרה לי היכולת לעצור ופשוט להתמסר לדברים פלאיים, כמו אתמול בלילה. אני קם בבוקר ואומר, 'מה עכשיו?'".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"היכולת שלי לאתר או להמציא סיפורים. הייתי פעם נגן ג'אז נלהב, לא מצטיין. מנגנים 5-4 נגנים, אין תווים, אז כל אחד בסיפור שלו, וחייב להיות מישהו אחד שקשוב למה שקורה ומכוון את הנגנים כך שזה לא יישמע כמו קקופוניה. לעתים קרובות זה הנגן הפחות טוב, וכשאני מנגן, זה תמיד אני. אני רואה בזה סוג של נכס, כי זה מאפשר תמיד למצוא את מה שטוב ומעניין".
מי היוצרים שאתה אוהב?
"להקת Steppenwolf, הבמאי בילי ויילדר, שחקן הניו יורק ניקס ביל בראדלי, שעשה קריירה מדהימה ב־NBA והפך לסנטור. יש משהו יפה ברצף הזה".
אם לא היית קולנוען מה היית עושה?
"מפיק מוזיקה. אמרו לי פעם שאני הבמאי הטוב ביותר בין המוזיקאים והמוזיקאי הטוב ביותר בין הבמאים. בקולנוע אני טוב בלגרום לאנשים להגיע לשיא שלהם בדברים שבהם הם מוכשרים ממני. נעמי אהרוני גל (נונו) כתבה שיר סיום מדהים לסרט. היא מוזיקאית ואמנית גדולה, ואני שמח שעשיתי משהו שאיכשהו פתח לה את הדרך ליצירה הזאת, שאני כמובן לא הייתי מסוגל לעשות".
