דייב שאפל וריקי ג'רווייס מגיעים לנטפליקס: מצליחים, עשירים - והכי מצחיקים?
דייב שאפל וריקי ג'רווייס, שני סטנדאפיסטים ששברו שיאי מכירות, מעלים ספיישלים חדשים בנטפליקס. שניהם נלחמים בתרבות הביטול ובפוליטיקלי קורקט, אבל הם עסוקים יותר מדי בהצלחה שלהם ופחות בלהצחיק
דייב שאפל האמריקאי וריקי ג׳רווייס האנגלי הם שניים מהסטנדאפיסטים הכי מצליחים בעולם. שאפל גרף מיליונים מהחוזים שלו עם נטפליקס שעשו לו קאמבק מפואר אחרי שנים שבהן הסתגר. וג׳רווייס יוצא אחת לשנתיים לסיבוב הופעות עולמי שובר קופות - ב־2023 הוא שבר את שיא גינס להופעת הסטנד־אפ הרווחית בכל הזמנים (בהוליווד בול בלוס אנג׳לס), וב־2025 הוא שבר שיאי מכירות כרטיסים באיטליה ובצ׳כיה ומילא את הפלדיום בלונדון במשך שבועיים רצוף - ועל פי המסורת, הסיבוב נחתם עם עליית ספיישל חדש שלו לנטפליקס. לשניהם הומור שונה ובדיחות אחרות, אבל שניהם עוסקים בדיוק אותו נושא: על מה מותר לצחוק ועל מה לא, וכמה פרובוקציה ומחאה שניהם יכולים לייצר בהופעה שלהם. שניהם נלחמים בתרבות הביטול - בעיקר באלה שמנסים לבטל אותם כי הם מעיזים לצחוק על דברים שהפוליטיקלי קורקט יפה להם. ושניהם העלו מופעי סטנד־אפ חדשים בשבוע שעבר בנטפליקס, שאפל את ״The Unstoppable״ וג׳רווייס את ״Mortality״. מה שיוצר פיתוי עז להשוות ביניהם, ולראות מי מהם עדיין מצליח להצחיק.
אני מודה: הסטנד־אפ של ריקי ג׳רווייס מעצבן אותי (אני מעדיף אותו כתסריטאי). לעומת זאת, את דייב שאפל אני מעריץ. סליחה, הערצתי. לשאפל יש נוסחת כתיבה קבועה ומבריקה שבה הוא מפתח רעיון שקשור במוסכמות החברתיות המקובלות, ובעוד הקהל שלו מהנהן בהסכמה הוא מנחית פאנץ׳ שהופך את הרעיון על ראשו, ומאלץ את צופיו להתמודד גם עם האנטיתזה לאותה מחשבה. הוא יודע לייצר סאלטות ופליק־פלאקים מחשבתיים תוך כדי אותו משפט. הוא היה קומיקאי פיקח מאוד, עם אמירה חברתית ברורה וקולנית ואף כועסת. שאפל יוצא מנקודת מוצא קבועה וברורה שהשחורים באמריקה נמצאים תחת דיכוי מתמשך ובלתי נגמר מצד הלבנים. בספיישל החדש, למשל, הוא מנסה להציג את ההרשעה של פי דידי (שון קומבס) כחלק ממלחמה של הממסד הלבן באמנים שחורים מצליחים מדי. הוא לא טוען שדידי חף מפשע, אלא שרשויות החוק עצמו עין מפשעיו כל עוד הוא היה שימושי להם. שאפל גם מציג חשש מעט פראנואידי שמא הוא בעצמו הופך להיות אמן שחור קולני ומצליח מדי ולכן עשוי להיות מטרה להשתקה - באמצעים אלימים או משפטיים.
ג׳רווייס נלחם גם הוא באיזו משטרת מחשבות של אליטיסטים ליברלים סנובים ועשירים, שמנסה להשתיק אותו ולהכתיב לו מה מותר ומה אסור להגיד, ובאופן בריוני יוצרת השתקה וצנזורה. ג׳רווייס נלחם את המלחמה של הקומיקאים, על הזכות לצחוק על הכל ועל כולם ומתוך הפרובוקציה לנסח אמירה אנושית על קבלה והכלה, לא רק של אוכלוסיות אלא גם של מילים ומחשבות.
ג׳רווייס ושאפל חוזרים שניהם אל הבמה כשהם עשירים ומצליחים מאוד וכך קורה שבמופעים האחרונים שלהם הם מדברים קודם כל על ההצלחה של המופע הקודם שלהם, ועל כמה שהם עשירים ומצליחים. זו נקודת מוצא מאכזבת אצל שניהם. ג׳רווייס פותח ואומר שבזכות כל מחאות האינטרנט והתקשורת שנכתבו בגנות המופעים שלו הם הופכים לתוכניות הכי נצפות בנטפליקס. נראה שג׳רווייס מאותת לנו שהוא ינסה לזעזע את אותם אנשי הביטול והפוליטיקלי קורקט, ושוב יפעיל אותם לשווק עבורו את המופע שלו. זה כבר נשמע ציני. המאבק של ג׳רווייס לטובת מה שהוא מגדיר כחופש דיבור מצטייר פתאום כתחבולה מחושבת שלו ליצירת תכנים ויראליים על דרך הזעזוע.
שאפל, מצידו, מספר שהוא כבר כה עשיר שהוא כבר לא זקוק לדיל עם נטפליקס (שבכל זאת משדרת את המופע החדש שלו) ושהוא כבר קנה את מרבית הבניינים בעיירה שבה הוא חי באוהיו. עכשיו, הוא אומר, הוא סוף סוף מרגיש איך זה להיות לבן עשיר ובעל נכסים, שמנסה להעיף את השחורים וההיפים מהאדמות שלו, ומוסיף שהלבנים בעירו לא שמחים מההשתלטות שלו על נדל״ן המקומי. ג׳רווייס, בדומה, מדבר על כך שערכים הם עניין נזיל מתקופה לתקופה, ועכשיו המנומס והמקובל הוא להיות אנטי־גזען, אבל שהוא יכול לדמיין שלפני 300 שנה גם הוא היה יכול להיות בעל עבדים, בתקופה שבה זה נחשב מוסכם. שניהם מדברים על נקודות העיוורון של החברה, ומסתירים את נקודות העיוורון שלהם.
לפני כמה שנים שאפל התארח בתוכנית של דיוויד לטרמן וחשף שם שהתאסלם. וכשמקשיבים למופע שלו מבעד לאוזניים מוסלמיות מבינים שהבדיחות שלו על טרנסג׳נדרים לא מגיעות ממאבק על חופש ביטוי אלא משמרנות דתית. זה מביס את כל האסטרטגיה הקומית שלו, שבה הוא מרשה לנו לצחוק על דבר אחר, רק כדי לחשוף מה הם הדברים שעליהם אנחנו כבר לא מוכנים לצחוק. שאפל הוא כבר לא אביר חופש דיבור ליברלי, אלא מואזין. הוא מסביר למה הוא הסכים להופיע בערב הסעודית, כי לדבריו אמריקה של טראמפ חשוכה, אלימה ודכאנית יותר מערב הסעודית של מוחמד בן סלמאן (שלא לדבר על ישראל, שאותה הוא מזכיר פעמיים במופע, ולא בטון אוהד). הוא מציין שהוא אפילו מעדיף את הקהל בערב הסעודית, כי להם לא היתה בעיה עם בדיחות הטרנסג׳נדרים שלו (נו, ברור. מ.ש.ל). שאפל הפך מקומיקאי לדמגוג פוליטי. ההומור שלו תמיד היה פוליטי, אבל הוא היה חריף ומצחיק. כעת, במקרה הטוב, הוא רק חריף. אני מודה, אף שהבדיחות הלכו ונעלמו והטון הפך ארסי, הוא נותר כותב מעולה, ואלוף בלספר סיפורים שמגיעים לפואנטה חדה. ג׳רווייס נותר קומיקאי של פעם, מספר בדיחות, חלקם פשוטות ואינפנטיליות לטובת הפאנץ׳ הצפוי. אבל שניהם עומדים מול קהל מעריצים ואומרים להם את מה שהם כבר שמעו מהם קודם.
