ספרינגסטין: כשהשירים טובים יותר מהסרט
הביוגרפיה החדשה של ספרינגסטין, עם ג'רמי אלן ווייט, מציגה סיפור בנאלי על אמן קפריזי ומיוסר. נקודת האור היא השירים המעולים שלו בפסקול
לא הולך לברוס ספרינגסטין עם סרטים עלילתיים. אחד המוזיקאים הנערצים עליי - ועל כל העולם - ששיריו כה עלילתיים וסיפוריים, שכל שיר היה יכול להיות תקציר לסרט, שעושה סרטי תעודה יפים וליריים על הקלטות אלבומיו האחרונים - לא מצליח לחבר את עצמו לסרטים טובים הקשורים ליצירתו. תחילה זה היה הסרט הבריטי ״לחלום בגדול״ (2019), שהיה מלא בשיריו של ספרינגסטין ועסק במעריץ שלו, וכעת זה הסרט ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, שמספר את סיפורה של שנה אחת ארורה בחייו של הבוס, והוא עושה את זה בדרך הבנאלית ביותר שבה אפשר ומציג סיפור נדוש על אמן גדול. לספרינגסטין יש אומנם אוסקר, על כתיבת שיר הנושא ל״פילדלפיה״ של ג׳ונתן דמי, אבל פרט לכך, הבחירות הקולנועיות שלו די גרועות.
עוד לא חלפה שנה מאז שטימותי שלאמה הגיש ביצוע יפה לדמותו של בוב דילן ב״אנונימי לגמרי״, ועכשיו מגיע תורו של ג׳רמי אלן ווייט (״הדוב״) להעמיד פנים שהוא ברוס ספרינגסטין בסרט שכתב וביים סקוט קופר. למרבה המזל, ווייט לא מאוד דומה לספרינגסטין ונראה שלא התאמצו במיוחד שהוא יחקה אותו, וזה אחד הדברים הטובים הבודדים בסרט, שכן בלי חיקוי או העמדת פנים אפשר לדמיין שזה סיפור כללי על זמר כלשהו, השרוי בהתקפי מלנכוליה וזעם, ומתנהג בקפריזיות מעצבנת לכל מי שרוצה בטובתו. ספרינגסטין כתב שירים, אבל קופר לא כתב לו דמות.
זהו הסיפור מאחורי האלבום ״נברסקה״. ב־1981 ספרינגסטין מסיים סיבוב הופעות גדול ומצליח ושוקע למשבר ולדיכאון. הוא חוזר בזיכרונותיו שוב ושוב לילדותו בניו ג׳רזי, בן לאב אלים, מכה ומתעלל. אב שכעת הולך ומזדקן ומאבד את צלילות דעתו. ספרינגסטין הרדוף מסתגר בחדר השינה שלו עם טייפ ארבעה ערוצים ומתחיל להקליט דמואים לשירים עצובים, מלנכוליים, פולקיים. מאוד בוב דילנים. חברת התקליטים דורשת אלבום חדש עם להיטים, אבל ספריגסטין, בתיווך המנהל שלו, ג׳ון לנדאו (ג׳רמי סטרונג), מבהיר להם שיקבלו אלבום ערום, נזירי, איטי, מוקלט עם דיסטורשן, בלי יחסי ציבור או סיבוב הופעות. וכך נוצר ״נברסקה״, בסרט שבו הגיבור אומנם נאבק בשדים פנימיים ונראה סובל כל הזמן, אבל כולם סביבו מאפשרים לו לעשות מה שהוא רוצה, בלי קונפליקט או דילמות.
קופר למעשה ממחזר כאן את סרטו הראשון, ״לב לא שפוי״, שעליו זכה ג׳ף ברידג׳ס באוסקר שלו, כזמר קאנטרי שמתמודד עם אלכוהוליזם וקריירה דועכת. נראה כי קופר מדמיין זמרים אמריקאים רק כשהם סובלים, ממורמרים, זועמים ומתנהגים כמו פרימדונות. זה כמו לשמוע שיר שמנוגן עם תו אחד בלבד, בלי מלודיה ובלי קצב. מעצבן ורפפטיבי.
בתוך הסרט הצולע הזה - שניכרת העובדה שהוא נחתך כהוגן בחדר העריכה כי יש בו דמויות שצצות או נעלמות - אפשר ללקט רגעים יפים. למשל, את הדיאלוג שספרינגסטין בעצמו מקיים עם הקולנוע. את השיר ״נברסקה״ הוא כותב בהשראת הסרט ״שבילי הזעם״ של טרנס מאליק. רגע נוסף הוא ההצעה שקיבל לככב בסרט של פול שריידר (התסריטאי של ״נהג מונית״ ו״השור הזועם״) בשם ״נולד בארצות הברית״. ספרינגסטין לא טרח לקרוא את התסריט, אבל התלהב מהשם שלו, והפך אותו ללהיט הגדול הבא שלו. כך שסרטים היוו עבורו השראה לשיריו, אבל הסרטים המבוססים על שיריו לא מצליחים לשחזר את האנרגיה והכריזמה שהיו במקור. ל״הדרך משום מקום״ יש בכל זאת מעלה אחת גדולה: זה אומנם סרט על דמות מעצבנת וילדותית שמגולמת באופן מנייריסטי, אבל יש בו את השירים של ספרינגסטין.
