הבמאי דני רוזנברג הפסיק לנבא מלחמות, ויצא לניר עוז
סרטו החדש "על כלבים ואנשים" צולם בעוטף כמה שבועות אחרי הטבח והוא לוכד את ההלם, הכאוס והיגון של אותם ימים, ומחפש בתוכם שקט
כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר 2023 גייס דני רוזנברג את הצלם זיו ברקוביץ' ואת השחקנית אורי אבינועם (שזכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "כי את מכוערת", שעדיין לא הופץ), והם יצאו למסע קולנועי ברחבי עוטף עזה, לנסות לעבד את האסון שקרה שם באמצעים אמנותיים ואסתטיים, בשעה שהטרגדיה עדיין התחוללה בשיא העוצמה והחרדה. שנה אחרי הצילומים הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה, וכעת, שנתיים וחצי אחר כך, הוא סוף סוף מגיע לבתי הקולנוע בישראל. זהו סרט שנוצר בבהילות ובדחיפות כתגובה למצב, ויוצא בתזמון שיש בו נחמה, אחרי שובו ארצה של החטוף החלל האחרון מעזה. מצד שני, העיכוב הזה בהפצה מקרר קצת את תחושת הספונטניות שאיתה הסרט נוצר, תגובת בטן אינסטינקטיבית למאורע.
בסרט העלילתי הזה, שיש בו אלמנטים תיעודיים, יוצאת דר, נערה בת 16, ממלון המפונים שאליו היא פונתה, למסע חזרה לקיבוץ ניר עוז לחפש את הכלבה שלה, שברחה מהבית כשהתחילה מתקפת הטרור. בהדרגה אנחנו מבינים שהיא בעצם מחפשת את אמא שלה. בדרך, דר פוגשת דמויות שחלקן אמיתיות וחלקן מתוסרטות, בסרט שיש בו מבט פיוטי ומלא יגון על המלחמה שפרצה והאסון שקרה. רוזנברג משתמש באמצעים עלילתיים כדי לאפשר לסרט שלו להיות יצירה שמתעדת את מה שקרה - את הקיבוץ הנטוש והמותקף, את הבתים החרבים, את האנשים שמסתובבים באזור, בין שהם אמורים להיות שם ובין שלא (וצוות הצילום, שהגיע לאזור ללא אישורים וחמק פנימה באופן מחתרתי, בהחלט לא היה אמור להיות שם).
זה הסרט העלילתי השלישי שרוזנברג מביים בשש שנים, והוא הפך בשנים האלה לבמאי שחרדות מאפיינות את יצירתו. הוא עושה את זה בסגנון היברידי דוקודרמטי יוצא דופן. ובאופן משונה, החרדות של רוזנברג הופכות לנבואות מצמררות. תחילה עם "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" שעסק במלחמה עם איראן, שש שנים לפני שהיא קרתה, ואז עם "החייל הנעדר", סרט אדיר ווירטואוזי שמלחמת חרבות ברזל קצת העלימה מעיני הציבור, שדמיין מלחמה עם עזה, כמה חודשים לפני שהיא קרתה. וכעת עם "על כלבים ואנשים", שעוסק באסון שקרה ולא בזה שעתיד לקרות, ובו יש תחושה של הלם או פוסט־טראומה ששורה על הסרט כולו.
בכל סרטיו רוזנברג מחפש עשייה קולנועית לא צפויה, וכך “על כלבים ואנשים”, שיש בו משהו אימפרסיוניסטי ושקט, מכיל בתוכו גם סצנת אנימציה יפהפייה שעיצב דוד פולונסקי ("ואלס עם בשיר"), שמציגה את המלחמה מנקודת המבט של הכלבה של דר.
שני סרטים ישראליים שהופצו ב־2026 צולמו למעשה תוך כדי המלחמה ומגיבים אליה, מהבטן ולא רק מהשכל. ”על כלבים ואנשים” ו”כן” הם דיפטיך המלחמה של הקולנוע הישראלי, יין ויאנג קולנועי שכדאי לראות אותם זה לצד זה. שניהם של במאים בני אותו דור. "כן" של נדב לפיד מציג תגובה למלחמה כהרעשה על החושים, רוזנברג, לעומתו, יצר סרט שהוא כמעט נגטיב, שמחפש את השקט בכאוס ובמוות.
