הצלם חיים גולדברג: "הכל נהיה מאוד אלים. אני מתעד הידרדרות"
חיים גולדברג, אחד הצלמים המרתקים והמקוריים שפועלים בארץ, גדל כחרדי, בלי השכלה מקצועית ועם עין אחת שלא מתפקדת. הוא מצליח להדהד את הדרמה האנושית בכל תיעוד חדשות, לחמוק מתחת לרדארים של כוחות הביטחון והחברה החרדית, ולשרטט ברגישות את פני החברה הישראלית בתקופה הנפיצה בתולדותיה. "אני מצלם היסטוריה", הוא אומר בריאיון לרגל התערוכה "עדות מקומית", שבה הוא משתתף
"אף אחד לא רצה שהתמונה הזאת תצולם", אומר הצלם חיים גולדברג על התמונה שלו שמוצגת בתערוכה "עדות מקומית 2025" במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), ומתעדת את הבור שנפער בסמוך לנמל התעופה בן גוריון בחודש מאי בגלל פגיעה של טיל חות'י. בחלקה התחתון מופיע חבלן משטרה, שכמעט לא מבחינים בו, ובקוטנו מדגים כמה עמוק הבור שנפער וכמה עצומה היתה הפגיעה. מעל הבור מזדקר מגדל הפיקוח המוכר של נתב"ג, ולצידו השלט של אל על עם הסיסמה שנטענת במשמעות אירונית: "הכי בבית בעולם".
התמונה, שזיכתה אותו במקום השני בקטגוריית צילומי חדשות בתערוכה, יפהפייה, מטלטלת ואפילו חשובה. אבל היא לא היתה אמורה לקרות — אנשי הביטחון של נמל התעופה והשוטרים הרבים שהיו במקום ניסו לחסום את כל מי שהגיעו למקום. "לא ברור לי למה הם לא רצו שזה יצולם, כי הנזק התדמיתי לכאורה כבר היה ידוע", הוא אומר. "אלף אנשים צילמו סרטונים של הנפילה בטלפון. אני בעצמי יצאתי מהבית לשדה רק אחרי שכבר ראיתי את הנפילה ברשת והבנתי שאני רוצה לצלם אותה".
איך הצלחת לצלם אותה אם כל כך הרבה אנשי ביטחון ניסו לחסום את הגישה?
"הגעתי מוכן. נסעתי באופנוע, החניתי אותו בצד ופשוט רצתי עד לבור. בזמן הריצה לנקודת הצילום, קלטתי את השלט, את המגדל ואת החבלן יורד לתוך הבור. כך שראיתי את התמונה בראש הרבה לפני שהגעתי לצלם אותה. לכל צילום אני ניגש ככה. נעמדתי, הספקתי ללחוץ לחיצה אחת על המצלמה ואז העיפו אותי. וזאת התמונה. אין עוד אחת לפני או אחרי".
3 צפייה בגלריה
דיון בוועדת חוקה, 2024. "אני משאיר דעות פוליטיות בצד"
(צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
"אני יכול לחכות שעות לצילום"
גולדברג (27) הוא אחד מצלמי החדשות הכי מעניינים ומקוריים שפועלים עכשיו. הוא חרדי לשעבר, שעדיין חובש כיפה, חי בירושלים ומשמש כבר כמעט עשור צלם ניוז מקצועי. הוא עבד באתרי החדשות החרדיים "כיכר השבת" ו"סרוגים", ומאז 2023 בסוכנות פלאש 90. רבים מצילומיו של גולדברג מתעדים את העולם החרדי: מחתונות של אדמו"רים, דרך חגיגות פורים ועד תיעוד ניצולי שואה. אבל הוא כמובן מסקר הרבה יותר מזה. ולמרות גילו הצעיר, הוא כבר הספיק להשתתף כמה וכמה פעמים ב"עדות מקומית".
כל זה הוא עושה בעין אחת. בשנייה הוא לא רואה בגלל תאונה שעבר בגיל 13. "פשוט מתרגלים", הוא אומר. "אני לא עוצם את העין השנייה בזמן צילום. זה בעיקר מציק לאנשים שעובדים איתי, ששואלים 'אתה מצלם או לא מצלם?'".
3 צפייה בגלריה
טיש פורים בחסידות תולדות אהרון בירושלים, 2023. "אני לא מביים תמונות"
(צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
את המלאכה למד מהניסיון. אין לו השכלה בתחום. "התחלתי לצלם חדשות בתקופת הקורונה", הוא מספר. "צלמים ותיקים אמרו לי: 'אתה יודע באיזה אירוע אתה נמצא? אנחנו כבר 30 שנה מצלמים ולא היו לנו דברים בסדר גודל הזה'. אבל זו היתה רק ההתחלה. אחר כך היו ההפגנות בבלפור, ואז ההפגנות נגד ההפיכה, ואז 7 באוקטובר ואז המלחמה". גם לעזה הוא נכנס, בליווי דובר צה"ל כמובן.
יש ערך לתמונות שמכוונות על ידי צה"ל?
"לתמונות כאלה באמת אין ערך. אבל דובר צה"ל בכלל לא סופרים אותי. הם חיים בעידן של פעם, מתייחסים רק לקבוצה מסוימת של כתבים והצלמים שנלווים אליהם".
אז מה עושים?
"אני מנסה לספר סיפור בתמונות שלי, בכל דבר שאני ניגש אליו", הוא אומר ונותן דוגמה. "הייתי עם דובר צה"ל בלבנון כשקרה הסיפור של ז'אבו ארליך (שבו הוכנס ארליך, שאינו חייל, לפעילות צבאית ובהיתקלות נהרגו הוא והחייל גור קהתי — ר"ק). לא הכרתי אותו. באותו זמן היה דיבור על מחסור במילואימניקים, וכשראיתי אותו במדים, הוא היה נראה לי מילואימניק בן 90 שברח מבית זקנים, בקושי הולך עם נשק. אז צילמתי אותו. זה היה אולי 20 דקות לפני האירוע. רק כשיצאתי מלבנון התחילו להתפרסם ידיעות על היתקלות שהיתה בצפון וההרוגים. ובסופו של דבר כל הסיפור שסיפר דובר צה”ל לא היה מעניין כמו הצילום ההוא של ז'אבו".
אתה מביים את התמונות לפני שאתה מצלם אותן?
"לא. קשה לי לביים תמונות גם בפורטרטים. ב'הפגנת המיליון' של החרדים צילמתי חייל מנגן בפסנתר בתחנת הרכבת, כשסביבו מלא חרדים. כשהגעתי ראיתי את הפסנתר מכוסה בסטיקרים, זה חלק מהסיפור, וידעתי שיקרה משהו. ואז הגיע חייל והתיישב לנגן ונעמדו סביבו החרדים. זה כל הסיפור; הנופלים, החיילים והחרדים שלא מתגייסים והחייל החרדי שכן התגייס, הוא זה שמנגן. אחרי התמונה הזאת אמרתי לעצמי 'אני יכול ללכת הביתה'. נשארתי כי בכל זאת אני עושה עיתונות, ואני צריך לתעד את ההפגנה. אבל את התמונה שמספרת את כל הסיפור יש לי.
"ככה אני ניגש לכל צילום. אני יכול לחכות שעות עד שמשהו יקרה. היום, למשל, הלכתי לשוק מחנה יהודה כי אתמול ראיתי מישהו שפותח חנות ומוציא חנוכייה גדולה ושם אותה באמצע השוק. הייתי בטוח שהוא יעשה את זה גם היום. אז הלכתי, חיכיתי שעתיים, ולבסוף הוא לא יצא. אבל אני לא אוותר. אני עוד אחזור לצלם את התמונה הזאת".
בתור חרדי לשעבר יש לך גישה מיוחדת לעולם החרדי?
"לכולם יש אותה הגישה. צריך רק לרצות. אלכס פרפורי, למשל, שאני מעריץ, היא חילונית שחיה בתל אביב, אבל מצלמת תמונות של החברה החרדית מנקודות מבט שלא ראיתי בחיים".
"אני לוקח את המצלמה שלי לכל מקום, גם לאירועים משפחתיים, לחתונות, אפילו לדייט הראשון עם מי שהיא היום אשתי", מספר גולדברג. "אני חי בתחושה שכל הזמן משהו יכול לקרות ואם לא תהיה לי מצלמה לצלם את זה אני אשתגע".
אחת התמונות המפורסמות שלו מתעדת דיון בוועדת חוקה בכנסת, שבו אחמד טיבי ואיתמר בן גביר רבים בתנועות ידיים שחותכות את הפריים, וביניהם שמחה רוטמן נראה כאילו הוא מנמנם. בתמונה מפורסמת אחרת נראים נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ושר המשפטים יריב לוין. "עמית פנה אל לוין, אולי בבדיחה, ואמר משהו כמו 'מצלמים אותנו', ויריב לוין תפס את העניבה שלו והפנה את הגב במחווה של 'אל תדבר איתי'", מספר גולדברג.
התפיסות הפוליטיות שלך משפיעות על העבודה כצלם חדשות?
"אני ניגש לצילום בלי לערב את דעתי הפוליטית כי זה פוגם בו. אני יכול לצלם באותו היום מתנחלים ופלסטינים, הפגנה של קפלן והפגנה של חרדים, ואני רוצה שהתמונה הכי טובה תצא בכל מקום. ברור שיש לי דעות פוליטיות, אבל אני מנסה להשאיר אותן בצד בזמן הצילום". אבל לדבריו, יש איפיון אחד מאוד בולט שעובר בכל התמונות שלו: "הכל נהיה מאוד אלים. מהפגנות, דרך הוועדות בכנסת ועד הדיונים בעליון, ניכרת הידרדרות, מילולית ופיזית".
אל המפגש שלנו מגיע גולדברג אחרי שצילם את השר לביטחון לאומי עונד על סיכת חבל תלייה, בתקריב שחותך את ראשו מהמצח ועד הסיכה, "שיהיה ברור שהוא עונד אותה", הוא מסביר. "מבחינת הארכיון שלנו זאת תמונה שצריכה להיות פיקס, מתויגת ושמורה. אנחנו מצלמים היסטוריה. את התקופה הזאת ילמדו בבתי ספר. אלה דברים שיופיעו במבחני הבגרות של הילדים שלי שעוד לא נולדו".
