התסריטאי אורן יעקבי: "אני מתייחס לדברים דרך פילטר של הומור"
התסריטאי והמחזאי אורן יעקובי פרסם לאחרונה ספר ביכורים ועכשיו מעבד אותו לבמה. הוא היה רוצה לשבת לבירה עם בן גוריון, מתגעגע למרכז תל אביב אבל מרוצה שגר בבית עם ממ"ד, מומחה לשניצלים, רוצה לדעת לשיר ואם לא היה כותב, היה "קואוצ'ר נוכל" או פסיכולוג
גיל: 51 • מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: נשוי לשחקנית טלי אורן + 2
• מחזאי. תסריטאי וסופר. הוא עיבד לתיאטרון את "אפס ביחסי אנוש", "בלוז לחופש הגדול", “בחורים טובים” וכתב את "סימני דרך". יצר את סדרות הנוער "כפולים", "זיגי", "התחנה" ועוד. בימים אלה יצא ספר הביכורים שלו "בגדול, זושה רוצה לחיות" בהוצאת כנרת
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית. אומנם נפל טיל לא רחוק מהבית שלנו, אך הנזק היחיד אצלנו בדירה זה שהתפרקה חתיכת תריס ומצבנו בסך הכל סביר. ואני לא מעוניין לנכס לעצמי את האומללות.יש אנשים שאיבדו את כל מה שיקר להם".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"בשגרה, בגלל שאני יוצא כל בוקר מוקדם לפזר את הילדים ולעבוד, אני שותה במקום העבודה שלי שזה בית קפה, או נחמה וחצי או אלברט. אני שותה אמריקנו בכוס הכי גדולה שיש".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם בן גוריון. הייתי מחמיא לו על החזון והעשייה והתעוזה והיכולות המופלאות. אבל הייתי מבקש, אם לא קשה לו עם כל עניין הקמת המדינה והמצאת הפתיתים, שיסגור עוד שני דברים קטנטנים. הראשון: חוקה למדינת ישראל. זה היה חוסך מאיתנו כל כך הרבה מתיחות ומלחמות פנימיות בשנים האחרונות. והדבר השני זה לחשוב שוב על כל עניין הפטור מגיוס לחרדים. אז אי אפשר היה לדעת את המחיר שזה יגבה מאיתנו היום".
על מה אתה עובד עכשיו?
"כותב יחד עם התסריטאית שחר סגל את העונה השנייה לסדרת הנוער 'יונייטד היי' (טין ניק, HOT VOD young). בימים אלה יצא ספר הביכורים שלי 'בגדול, זושה רוצה לחיות' (כנרת) שמתקבל באופן יפה ומרגש, והתחלתי לעבוד על עיבוד שלו לבמה. זה ספר שאומנם מתעסק בנושאים כבדים כמו זקנה, חולי, משפחה ומוות אבל עושה את זה בצורה הכי קומית, כי כמו בחיים שלי, אני משתדל תמיד להתייחס לדברים דרך פילטר של הומור. הספקתי להיות בשבוע הספר בירושלים ולחתום לראשונה על ספרי, אבל לתל אביב לא הספקתי. אז מי שרוצה חתימה שישלח לי ואני אחתום".
מה השריטה שלך?
"בימים אלה להילחם בדחף לצפות בחדשות. זו שריטה שמייצרת דיסוננס בין העובדה שהיתה מלחמה לבין הצורך שלי להגן על המשפחה שלי ועל עצמי מעודף המלל והברברת באולפנים. אני מבין שהם חייבים להחזיק שידור, אבל הם לא עוזרים רוב הזמן".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"האישית - תאהב כמו שאתה רוצה שיאהבו אותך. זה תופס לזוגיות וילדים וחברים. מקצועית - תתרכז בדרך שלך, בעשייה שלך, לא להסתכל לצדדים. לא להתבכיין למה הם מצליחים ואתה לא. לפרגן להצלחות של אחרים, זה אף פעם לא על חשבונך".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"להכין שניצלים, לאכול אותם עם המשפחה ולדפוק שנ"צ קצר על הספה. טיפ לשניצלים טובים: רק מלח. כל התיבולים האחרים מיותרים, אז רק הרבה מלח".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להתגלגל לגופים של אנשים אחרים ולחיות את החיים שלהם. זה משהו שאני עושה בכתיבה שלי, אבל אם הייתי יכול לחוות את האהבות והאכזבות של אנשים אחרים, אז יש בזה אלמנט מסקרן".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני לא חושב שאני משקר הרבה בחיים, ואם כן, אני מן הסתם לא אחשוף את זה פה כי אז תתגלה האמת".
למה אתה מתגעגע?
"לחיבוקים מהילדים שלי (יהונתן 18, רומי 15) כשהיו ממש קטנים. החיבוקים שלהם היום מדהימים אבל כשהיו קטנים האופן שהם חיבקו ונתלו על הצוואר שלי והיו מחוברים פיזית, היה גם מרגיע, גם משמח וגם מעשיר".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"עד המלחמה במרכז תל אביב, היום אני מאוד שמח שאני גר בצפון העיר, בדירה עם ממ"ד, ולא צריך לרוץ למקלט ציבורי. גרנו במרכז העיר הרבה שנים ואני מתגעגע לאנרגיה ולהמולה".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"תכל'ס אין לי תחביבים גדולים או יקרים, אבל גם קניות בסופר בתל אביב זה תחביב מאוד יקר".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"יש רשימה מאוד ארוכה, החל מחיצוני דרך הפנימי. אבל לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלי כל המגרעות והתכונות השליליות, אז אני לומד בגיל 51 לקבל אותן ולחיות איתן ולהגיד 'כן, מלא דפקטים אבל עם זה אני אנצח'".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על זה שאנחנו לא עושים הכל כדי להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה, לא בשביל הצד השני אלא בשבילנו".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"חד־משמעית, המשפחה והילדים. יש לי קושי עם יוצרים שמתייחסים ליצירות שלהם בתור ילדים. אני גאה ביצירות שלי והעשייה שלי אבל הם לא הילדים שלי כי הילדים הם הם הם הילדים שלי והם הסיבה הגדולה להתגאות ולקום כל בוקר".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר או נוכח המלחמה עם איראן?
"הפחד שכחברה לא נצליח להשתקם, לא מהמלחמה בעזה ולא מהמלחמה באיראן ולא מהמלחמה בתוכנו ולא מההנהגה הזאת. שהסדקים יהפכו להיות שברים והרבה יותר קשה לאחות מחדש שברים. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו ויוכלו להגשים את עצמם פה ומפחיד אותי שאולי זה לא יוכל לקרות. לנו אין מחשבות לעזוב, אבל אני רוצה בשביל הילדים שלי את הטוב ביותר ואני מודה שאני שואל את עצמי אם הטוב ביותר בשביל ילדיי זה להיות פה. התשובה לא חד־משמעית כפי שהיתה לפני 7 באוקטובר".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"הטלפון, המשפחה, האוכל והמשחק רמיקוב בטלפון. יש גיל מסוים שאתה מתחיל לשתות סודה ולשחק רמיקוב".
מה עושה אותך מאושר?
"בימים אלה, בתוך כל הכאוס, זה הודעות מקוראות וקוראים על הספר שלי. שהתחברו, שצחקו, שהמליצו הלאה".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"יש לי גישה בריאה לחיים. הצלחתי אחרי 51 שנה לייצר תמהיל נכון של הומור ומודעות וציניות ורגש, ועם זה אני מצליח איכשהו לנווט את החיים שלי למקומות טובים יחסית".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"יחסים פשוטים שהכל על השולחן, אין התחשבנויות או מלחמות כוח ובלי שמישהו סופר טעויות".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"אני דווקא רוצה לבחור באמא שלי, שלה הקדשתי את הספר. גדלתי בנתניה, היא היתה מורה לספרות ובתור ילד היא היתה מקריאה לי יצירות של אלתרמן, פן, ביאליק ועגנון ודרכה נחשפתי ליופי של השפה העברית וגם ליכולת של מילים לתאר עולם וסיפור ורגש".
אם לא היית מחזאי, סופר ותסריטאי, מה היית עושה?
"אני נורא רוצה שיהיה לי כישרון מוזיקלי. להלחין, לנגן, לעבד. זו נראית לי יכולת מופלאה. וגם לשיר, כי אני גר בבית עם כאלה שיודעות לשיר. אבל אם אני מתייחס ליתרון היחסי שלי בעולם, שזה מילים ורגש והומור, אז איפשהו על הסקאלה בין קואוצ'ר נוכל לפסיכולוג".
