יובל חבקין: "יש לי דרך לשמוע צבעים"
יובל חבקין (Rejoicer), מוזיקאי ומפיק החתום בלייבל מצליח בלוס אנג'לס, מעלה בפסטיבל ישראל מופע המבטא את היכולת המופלאה הזו. בריאיון הוא מספר על סבתא־רבתא הצ'לנית תלמה ילין ועל אביו שחזר מהשבי הסורי
"המוזיקה מיתרגמת לי בראש לצבע", אומר יובל חבקין, המוכר בשם הבמה Rejoicer. השפה המוזיקלית שלו עשירה ורגישה, בין היתר בזכות הסינסתזיה — תופעה נוירולוגית שבה החושים מתערבבים, כך שיש מי שרואה אותיות בצבעים או טועם מילים, ואצל חבקין הצלילים הופכים לגוונים. "אני שומע צלילים ואומר 'זה מרגיש לי צהוב, כדאי שיהיה לידו ירוק'. יש לי דרך לשמוע צבעים".
ביום חמישי הוא יעלה בפסטיבל ישראל בתיאטרון ירושלים את המופע Sonic Blue, שמפגיש מוזיקאים ונגנים שאיתם עבד בעבר: גל תורן, שי צברי, ריף כהן ואלכס משה (Folly Tree). כחול הוא הציר המרכזי של הערב. "הרבה פעמים המוזיקה שיוצאת לי היא בגוונים הכחולים־ירוקים הבהירים, טורקיז וסגול, בפלטה הזאת של הצבעים. נראה לי שזה לא סתם — משהו באישיות שלי הוא רגוע, וזה כנראה קשור גם לזה".
עבור חבקין הכחול אינו רק צבע שמלווה את הצלילים. הוא גם צבעו של הים, המקום האהוב ביותר על אביו, יגאל, שמבלה את רוב זמנו בשיט ומוצא בו נחמה ושקט. צילומים מההפלגות, שיובל צילם כשהתלווה לאביו, נערכו לווידיאו־ארט שמלווה את המופע. "אני מפליג איתו הרבה, עכשיו חזרתי משבוע שלם על הסירה".
חבקין האב נפל בשבי הסורי בזמן מלחמת יום כיפור, ושוחרר לאחר תקופת שבי קשה שנמשכה שמונה חודשים. "בתור ילד לא לגמרי הבנתי מה קרה, רק בעשר שנים האחרונות קיבלתי הרבה אינפורמציה שהיתה חסרה לי. עם השנים היה לו יותר קל להתייחס לזה ולטפל בעצמו, ואנחנו חברים מאוד קרובים. בשנתיים האחרונות צילמתי אותו הרבה, לקראת סרט דוקומנטרי שאני רוצה לעשות עליו. בסיפור שלו יש המון תקווה ואהבה, זה בעצם סיפור על חופש. אבא היה לאורך השנים הרבה בים. יש לו חיים מצוינים על הסירה שלו, קטמרן, שקט ותחושת חופש".
חבקין (40) גדל בבית מוזיקלי. סבתא־רבתא שלו היא הצ'לנית תלמה ילין, שעל שמה נקרא התיכון לאמנויות בגבעתיים, ושנחשבת לאחת מחלוצות המוזיקה הקלאסית והחינוך המוזיקלי בארץ. אמו היא הרקדנית לשעבר מיכל חבקין. "למדתי בתלמה ילין, אבל קולנוע, כי לא רציתי ללמוד ג'אז וקלאסי. כל הצד של המשפחה של אמא שלי מאוד מוזיקלי־אמנותי — האחים שלי מנגנים, בני דודים שמנגנים. ההורים שלי מאוד אוהבים מוזיקה, ולצערי לא יהיו בארץ כשהמופע יעלה".
הוא החל לנגן פסנתר וגיטרות בילדות, ובכיתה ח' כבר יצר היפ־הופ ומוזיקה אלקטרונית על המחשב. לפני 17 שנה ייסד את הלייבל Raw Tapes ועבד עם עשרות אמנים, בהם אסף ואייל תלמודי, מאיה דוניץ, אקו והחצוצרן אבישי כהן. ב־2016 חתם ב־Stones Throw, הלייבל הנחשב מלוס אנג'לס שמזוהה עם אמני היפ־הופ ו־R&B מובילים כמו מדליב ואנדרסון פאאק. "זה חלום ילדות שהתגשם, המוזיקה שלהם מאוד השפיעה עליי. עשיתי איתם שלושה אלבומי סולו ושלושה אלבומים של הלהקה Apifera. שם חתמתי בתור ריג'ויסר, והחברה פתחה לי דלתות ועבודה בלוס אנג'לס עד היום. האלבומים שלי נמצאים בז’אנר שנקרא אקספרימנטל אלקטרוני אבל לא קלאברי. אני הרבה שנים עושה יוגה, אמא שלי מורה ליוגה, אני עושה מדיטציה, אז יש משהו מדיטטיבי במוזיקה".
חבקין עבד עם השחקן אלון אבוטבול על אלבומו Footprints on Water, שיצא ארבעה חודשים אחרי מותו. "אלון ואני היינו חברים טובים. סיימנו את האלבום, ולילה לפני שנפטר הוא קיבל את העטיפה ואישר אותה. לקח לי זמן לעכל את המוות, והוצאנו את האלבום בנובמבר. אהבתי אותו — גם חגגנו יחד את יום ההולדת ה־60 שלו בקליפורניה".
כיום הוא מחלק את זמנו בין ספרד, לוס אנג'לס וישראל. המלחמה, לדבריו, השפיעה על קצב ההופעות בעולם. "יש האטה ופחות רצון להזמין אמנים ישראלים. יש מדינות בסקנדינביה שהייתי מנגן בהן פעמיים בשנה, ומאז המלחמה לא. יש חרם גם על אמנים רוסים. כשמדינה נמצאת בעמדה כל כך תקיפה ולא מוכנה להתנצל על רצח — זה מה שהעולם יודע לעשות. באיזושהי רמה זה מרגיש לי צבוע, אבל אני גם יכול להבין את זה. גם בעולם המוזיקה המוקלטת יש לחברות בעיה לעבוד עם ישראלים היום, ואמנים בינלאומיים לא מוכנים לבוא לארץ. ביוני 2023 עשינו אירוע גדול לחגוג 15שנה ללייבל בתל אביב, עם מוזיקאים מלוס אנג'לס, ובאו 3,000 איש. המשך החגיגות נקבע ל־7 באוקטובר — וזה כמובן לא קרה".
