"כעס אצלי זה כמו פלטת שבת: נדלק ולא נכבה 24 שעות"
הסופרת והפסיכולוגית איילת גונדר־גושן הוציאה לאחרונה רומן חדש, מעבירה את ימי שישי בבוקר בשיחות נפש על טרקטורים עם בנה הפעוט ולמרות זאת מרגישה אלופת העולם באשמה. היא מתגעגעת לאשה שהיתה לפני המלחמה, מפחדת מהממשלה וזוכרת עד היום איפה היתה כשקראה את "לוליטה"
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בדרך למרפאה שאני עובדת בה כפסיכולוגית".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אני שותה בהפסקות שבין פגישות עם מטופלים. יש מכונת קפה במטבחון צוות, אבל אני תמיד שוכחת להביא קפסולה, אז לרוב זה נגמר בקפה נמס".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אמא שלי, שנפטרה לפני ארבע שנים. לא חשבתי שאפשר להתגעגע ככה".
על מה את עובדת עכשיו?
"כלום! סיימתי עכשיו לעבוד על 'אורחים', רומן על בני זוג שמסתירים סוד כדי להגן על התינוק שלהם, ומגלים שהסכנה נמצאת במקום אחר מזה שחשבו. חצי מהזמן של הכתיבה הרגשתי כאילו אני מנסה לרכוב על גב של דרקון — יש את הדבר הענקי הזה, שאת מנסה להשתלט עליו, והוא כל הזמן מנסה להעיף אותך למטה. אני שמחה על ההזדמנות לנוח רגע".
מה השריטה שלך?
"קשה לי לשחרר".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"שחררי".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"בשישי בצהריים הילדים הגדולים חוזרים ממסגרות, שמים מוזיקה ונרגעים מהשבוע שהיה. גן בתיה לא עובד בשישי בבוקר, ולכן שישי בבוקר כולל בעיקר שיחת נפש על טרקטורים עם ארז בן ה־3".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"פרספקטיבה. זה כוח־העל היחיד שיש לנו סיכוי להשיג לעצמנו. והוא משנה הכל".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"בכיתה ב' סיפרתי לילדים שסבתא שלי היתה באושוויץ והרגה חייל גרמני כדי לברוח. זה התפוצץ כשהמורה ביקשה שאביא את סבתא לכיתה כדי שתספר את הסיפור שלה... במובן הזה אני לגמרי מבינה את הגיבורה של 'אורחים', שמסתבכת בשקר ולא יודעת איך להיחלץ ממנו, בגלל הפחד שהכל יתמוטט אם היא תאמר את האמת.
"כשאני כותבת ספר, תמיד יהיה שם איזה סוד. מסקרן אותי מהו הדבר שהדמויות שלי לא מסוגלות להגיד אחת לשנייה, ויותר מזה, מהו הדבר שאנחנו לא מסוגלים להודות בפניו אפילו מול עצמנו. ב'אורחים', האשה מסתירה סוד מהגבר שלה, כי היא לא מאמינה שהוא יישאר איתה אם הוא יידע את זה, ובאופן פרדוקסלי, דווקא הרגע של הגילוי שולח את שניהם למסע".
למי את מתגעגעת?
"לאדם שהייתי לפני 7 באוקטובר. למי שהיינו אז. וכמו כל געגוע, יש פער בין מה שאת מתגעגעת אליו בדמיון ובין המציאות שבאמת היתה, כי בואי, זה לא שלפני 7 באוקטובר הכל היה בסדר במדינה הזאת. ועדיין, כשאני חושבת על יום שישי 6 באוקטובר, אני מתגעגעת לאשה שישבה עם חברה בבית קפה, ותכננה לנסוע לחוף הבונים בשבת".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"ליד הים — וקרוב לאנשים שאני אוהבת".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"נסיעות משפחתיות וארוחות עם חברים".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"נראה לי שאת הכעס. כעס אצלי זה כמו פלטת שבת, אחרי שמדליקים זה לא נכבה 24 שעות. הייתי שמחה לשנות את זה".
על מה יש לך רגשות אשם?
"יש אשמה על זה שבמשך כל כך הרבה זמן לא הצלחנו לגרום לממשלה הזאת להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה בעזה. אני שואלת את עצמי אם יכולנו לגרום לזוועה הזו לעצור הרבה קודם, אם רק היינו מצליחים לעצור את המדינה בשביתה של המשק.
"ומעבר לאשמה הגדולה הזאת, יש גם את האשמות הקטנות – בכל זאת, נשים הן אלופות העולם באשמה למרחקים ארוכים. אם אני כותבת במקום להיות עם הילדים, אני מרגישה אשמה מול הילדים. ואם אני עם הילדים במקום לכתוב – אני מרגישה אשמה מול הכתיבה. את תמיד אשמה למישהו. אגב, זה לאו דווקא רע – אשמה, כשמנהלים אותה נכון, היא מנוע מאוד חזק לשינוי".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"היכולת להתגבר על הספקות העצמיים ולהתחיל לכתוב. העניין הוא שזה לא נגמר בפעם אחת, זה לא 'הנה, השגתי את זה, גמרנו'. לפני הספר הראשון יש את המחשבה הנבזית הזאת של 'למה מי את חושבת שאת, לכתוב ספר', ואז, אחרי שאת הולכת מכות עם המחשבה הזאת ומביסה אותה, את מגלה שיש עוד עשר כמוה שמחכות לך בפינה, רק שהפעם הן אומרות 'אוקיי, כתבת ספר, אבל מה הסיכוי שתצליחי לכתוב עוד אחד'. נדמה לי שלכל אחד מאיתנו יש חבורה כזאת של בריונים שמחכה לו, ובכל פעם מחדש צריך להבין איך להדוף אותם".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה מאז המלחמה?
"הממשלה הזאת מפחידה אותי. בן גביר וסמוטריץ' מפחידים אותי. אבל הכי מפחיד אותי זה העיוורון שלנו, כחברה, למה שהפכנו להיות, למה שקורה בתוכנו. זה אולי יישמע מוזר, אבל אני לא מנסה להיפטר מהפחד הזה. להפך, הוא חשוב בעיניי — כי פחד הוא תגובה אבולוציונית הכרחית להישרדות שלנו, פחד גורם לנו לפעול כדי להרחיק את האיום ולהגן על עצמנו. האיום הוא גם באפשרות ש נאבד את המהות שלנו כמדינה דמוקרטית, שערבה לאזרחים שלה".
מה עושה אותך מאושרת?
"יואב (המחזאי והתסריטאי שוטן־גושן, בעלה – מנ"ש) והילדים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"זמן. בגלל זה לא ברור לי איך אני מבזבזת כל כך הרבה ממנו על שטויות".
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
"הידיעה שאת יכולה לגמרי לסמוך על מישהו: לדעת שהוא יהיה שם, ושאת תהיי שם, ושתוכלו לדבר על הדברים כמו שהם באמת, כי אחרת מה הטעם לדבר בכלל".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"להורים שלי היתה ספרייה גדולה, ואני עדיין זוכרת את ההלם ביום שבו שלפתי ממנה — במקרה — את 'לוליטה'. בכלל, יש ספרים שאני זוכרת את המקום המדויק שבו הייתי כשפגשתי אותם: 'עפיפונים' של רומן גארי, שלקחתי בספרייה של בית הספר (העותק מעולם לא חזר...), 'עיין ערך, אהבה' של גרוסמן, שקראתי על הספה המטונפת בקומונה בשנת שירות, 'הרחק מהמון מתהולל' של תומס הרדי, שמצאתי בנס זרוק על מדף בגסט האוס בנפאל".
אם לא היית סופרת, מה היית עושה?
"כנראה שהייתי עובדת במשרה מלאה כפסיכולוגית. כרגע אני עושה את שני הדברים, וזה שילוב שעובד מבחינתי. יש איזה חיבור עמוק בין פסיכולוגיה וכתיבה, בשני התחומים את עסוקה בשאלה מה גורם לאנשים להפוך למה שהם. בחיים האמיתיים אנחנו יותר עסוקים בלשפוט אנשים אחרים מאשר בלנסות להבין אותם, ובמובן הזה, גם הפסיכולוגיה וגם הכתיבה עושות פעולה הפוכה — במקום לומר 'הוא מניאק', לשאול 'איך בעצם קרה שהוא נהיה כזה מניאק? הוא תמיד היה מניאק?', והשאלה האהובה עליי: 'יש נסיבות שבהן הוא מסוגל, אולי, להיות קצת פחות מניאק?'".
