"עיר מקלט": מיזם ההופעות התת-קרקעיות שמחזיר את הנשימה לתל אביב
בין האזעקות, עשרות הגיעו למקלט גן העיר בתל אביב להפוגה משידורי החדשות כדי לצפות בהופעה של יהלי סובול, סולן להקת מוניקה סקס. בימים שבהם המלחמה השביתה לחלוטין את התרבות, מיזם ההופעות התת־קרקעיות "עיר מקלט" של מרכז ענב והעירייה מנסה לדאוג לחיזוק הקהילה וגם למעט פרנסה לאמנים
דווקא בימים שבהם התרבות מושבתת כמעט לחלוטין, האמנים ומוסדות התרבות מפסידים מיליוני שקלים, במקלט הציבורי של גן העיר בתל אביב התכנסה קבוצה של עשרות בני ובנות 7 עד 70 לצפות בהופעה של יהלי סובול, סולן להקת "מוניקה סקס," במסגרת מיזם "עיר מקלט" של מרכז ענב לתרבות של עיריית תל אביב־יפו. בחוץ המלחמה עם איראן ממשיכה להדהד, בפנים סובול עלה לבמה עם גיטרה, והקהל מצא את עצמו בתוך רגע נדיר שבו שיר הופך למרחב מוגן מסוג אחר.
"אנשים באים כי הם צריכים הפוגה ורגע של שקט לעצמם רחוק ממהדורות החדשות, כי מוזיקה היא סוג של ריפוי", אומר תומר כהן, מנהל מרכז ענב לתרבות. "עשינו את זה גם בקורונה ובמלחמה הראשונה נגד איראן. זה להוציא החוצה כסף לאמנים כי אנחנו צריכים לשמר את הקהילה שלנו. עוד אין מתווה פיצויים לעצמאים והכל בלי תקווה ובלי אף אחד שדואג, אז מה שאנחנו יכולים לעשות – אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. כמוסד תרבות ובטח כעירייה, זה התפקיד הציבורי שלנו".
בקומה 2– בגן העיר נולדה קהילה קטנה. חלק מהנוכחים מגיעים מדי יום להופעות, אחרים לראשונה, ועבור לא מעט זה המקום היחיד שאליו הם מוכנים לצאת מהבית. שתי חברות הניחו מגש פיצה ובירות על כיסאות הפלסטיק, אחרים קפצו לפיצוצייה הסמוכה, כמה נערות עמדו וידעו את כל המילים בעל פה, ולרגעים נוצר אי של שפיות בתוך הכאוס שמעל.
נורית, שהגיעה עם אחיותיה - אחת מהן מבנימינה - ועם בנותיה כדי לחגוג יום הולדת 61 מספרת: "אני גרה קרוב ומגיעה לכאן כל ערב וזה רעיון מהמם וחוויה מדהימה. זה קהילתי, אינטימי ומיוחד במינו". טדי (60), שגר במרחק כמה תחנות אוטובוס, מגיע לכאן כמעט בכל יום: "לצאת מהבית זה תמיד טוב, זה חסר לי שאין אירועים. זה קשה".
הצלמת מירי דוידוביץ, תושבת האזור, אומרת ש"אני אוהבת את המוזיקה של יהלי. ראיתי אותו בכמה הופעות והוא תמיד נהדר, אז בימים כאלה זה בונוס שהוא מופיע ואני בטוחה שתהיה הופעה נהדרת. אני רוצה שהמלחמה תיגמר ובינתיים לבוא לערב כזה זה משהו שמרגיש נורמלי". ענבר, שמגיעה עם בתה נלי בת ה־7 למופעי הילדים בענב, מוסיפה ש"זו דרך נפלאה לתת לאמנים להתפרנס אחרי שסגרו את כל התרבות בארץ, ועבורי זה אוויר לנשימה".
יש משהו כמעט אירוני בכך שבמקום עם הכי מעט אוויר, אנשים מגיעים כדי לנשום. לסובול לקח כמה שניות להתרגל ללוקיישן הלא שגרתי. "פה עוד לא הופעתי אף פעם", אמר לקהל, "אבל חניתי פה הרבה פעמים, אז בעצם העירייה מחזירה לי ואנחנו יוצאים פיטים". בין נוסטלגיה לגעגוע, שר סובול גם את "הקונפורמיסט" שכתב על קולנוע פריז המיתולוגי. "אני גורס שהשלום יגיע לא בזכות עליונות כזו או אחרת, אלא בזכות זה שייפתחו מחדש בתי קולנוע שבכל יום יש בהם סרט אחר".
בהמשך ביצע גרסה מיוחדת ל"שנים חסומות" עם פריטה בסגנון לאונרד כהן. "זה במקור שיר מקפיץ אבל אנחנו במינוס 2 אז אני מוריד בשני טון את השיר, גיליתי שהטקסט מקבל צבע מעניין ככה". כשהגיעו הלהיטים "מנגינה" ו"השמלה ממדריד" הקהל הרים הילוך והצטרף בשירה. סובול שאל במה לסיים את ההופעה והבחירה נחלקה בין "גשם חזק" ל"מכה אפורה". הוא שר את שניהם. "לנסוע הלילה לבד לצפון זה לא רעיון כזה טוב בימים אלה", העיר. על "מכה אפורה" אמר בחיוך "זה השיר שהעלה את מחירי השכירות בדרום תל אביב", וחתם את המופע.
"חודש ימים שאין לנו אוויר, שאי אפשר לנשום פה, והערב לראשונה מאז תחילת המלחמה הרגשתי שחזרתי לנשום", אמרה מאיה (45) ביציאה. "כשזה אותנטי זה תמיד הכי טוב", אמר רני (50), עו"ד שגר לא רחוק והגיע בפעם הראשונה ל"עיר מקלט" ויצא מוקסם. "אני אוהב שמצליחים לעשות מהלימון לימונדה. גיליתי שחניון יכול להיות מקום מאוד אינטימי, ביום־יום חניון זה מקום מעופש שאתה רק רוצה לברוח ממנו ופתאום זה הופך למשהו קהילתי, שיתופי ויפה ממש".
בימים טרופים אלה, כשהתרבות מושבתת והמרדף אחרי מרחבים מוגנים מתיש, יוזמות כאלה מצליחות להכניס קצת אור, או לפחות צליל, אל תוך החושך. המופע של יהלי סובול מתחת לפני הקרקע היה מקסים ומרגש. הוא עבר בלי אף אזעקה והשכיח לשעה את מה שמתחולל בחוץ. ובכל זאת, כמו רבים בקהל, גם לי יש תקווה: בפעם הבאה מעל פני הקרקע.
