איה רוחי? נועם ענבר מסרב להיכנע למיליטנטיות המשיחית
המוזיקאי והאמן נועם ענבר הפך את ההופעות שלו לסשנים של בכי ושחרור, כחלק מהתפקיד החברתי של המוזיקה
שיר הנושא של האלבום החדש של נועם ענבר "איה רוחי" הוא קאבר לשיר המופתי של הפיקסיז "Where is my mind" שהולך עם ענבר כבר דרך ארוכה. יונתן לוי, משורר ומחזאי, תרגם את המילים, לבקשתו של ענבר, שלקח את השיר למחוזות שמיימיים חדשים, רחוקים מהמקור, מינימליסטיים ומפלחים את הלב, ונפלאים לא פחות. "הפיקסיז זו להקה שאני מאוד אוהב, שליוותה אותי בנעורים והייתי אובססיבי אליה", מספר ענבר. "גם עם 'הבילויים' היתה תקופה שהיינו מתאמנים בלנגן שירים שלהם כי יש בהם ברק מוזיקלי פשוט וגאוני. אחרי המלחמה הרגשתי שהשאלה 'איה רוחי?' כל כך רלבנטית והכנסתי אותו לאלבום. מלחמה מצמצמת את האדם למקום הישרדותי מאוד וזה חשוב לטעון את זה כדי שלא יחשבו שהאופציה הזו של מלחמה מתמדת טובה למשהו. היא תפיסה אסונית של תודעה משיחית. אני הרגשתי ממש על הגוף שלי כמה המלחמה צמצמה אותי, והשאלה איפה הרוח שלי הרגישה נכונה וטובה".
לא חששת לגעת בשיר כל כך איקוני?
"חששתי. השירים האלה, בגלל הסוריאליזם והמוזרות שלהם, הם כמו חזיונות. אין ספק שהמקור מושלם כמו שהוא, אז חששתי שזה יהיה פחות טוב או לא מעניין. אבל זה מאוד אחר".
זה אלבום הסולו השני של ענבר, אחרי "הפניקס" (2023), משתתפים בו עוד זמרים וגם מקהלת "גיא בן הינום", שהקים ענבר לפני עשור. ענבר דווקא לא מתייחס ל"איה רוחי" כאל אלבום סולו. "רב הקוליות שם בכוונה כסגנון ואמירה - לא קול בודד אלא קהילתי, ריבוי, כמה קולות ששרים דברים שונים, לפעמים בקונטרסט ולפעמים בהרמוניה, וזה עושה משהו. קיבלתי המון תגובות על האלבום: שהמקהלה והקולות הם כמו אנטידוט, סם נגד לחוויה של ניכור, בדידות וייאוש. ואני מרגיש את זה גם על עצמי. לשיר עם עוד אנשים זו אחת האהבות הגדולות שלי".
"גם הטקסטים הכי בועטים עצובים"
ב־28 בינואר ענבר יופיע עם ההרכב מהאלבום באולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב. "האולם הזה פרונטלי, יפה ומכיל, ואני אוהב שהוא מתחת לאדמה. אני מקווה לנסות להפוך אותו למין רחם. בסוף זה מקום לבכות בו. יש משהו בתדר של השירים שהוא הזמנה לשחרר את הכיווץ בלב, ויש גם שירים קלילים. זו כנראה ההופעה האחרונה שלי לזמן הקרוב כי אחריה אני יוצא לפגרה, מסע אישי".
ענבר (47) החל את דרכו המוזיקלית בלהקת "הבילויים", שהקים בתיכון עם חברו ימי ויסלר, והיה חבר גם בלהקת הפאנק-כלייזמר "אוי דיוויז'ן". הוא כותב מוזיקה גם לסרטים והצגות, ויוצר מופעי פרפורמנס, בהם המופע "הרדמה" במוזיאון ישראל (2012) עם ביצועים לשירי ערש בשלל שפות כמו עברית, ערבית, יידיש ואנגלית, ו"עצום" שעלה בפסטיבל מקודשת 2018 בשיתוף יונתן לוי ומקהלת גיא בן הינום. החודש עלה בתיאטרון האוניברסיטה עוד שיתוף פעולה עם לוי – "דער דיבוק: בציפורני הפנאטיזמוס", קומדיית שטעטל מוזיקלית שלוי עיבד ואת המוזיקה שלה כתב ענבר, שגם ניהל מוזיקלית. לצד המוזיקה והפרפורמנס, ענבר גם מלמד שירה במסגרות שונות, בהן מוסררה ושנקר, ומוביל ריטריטים.
שמונה שירים נכללים ב"איה רוחי". העבודה עליו החלה בחורף 2023, אחרי 7 באוקטובר. ענבר מגיב למציאות חיינו בדרכו המקורית והמיוחדת עם שירי כאב, תפילה וחיפוש.
עם הבילויים כתבתם שירים פוליטיים, ביקורתיים ופרובוקטיביים. היום אתה במקום אחר.
"אני ממשיך להגיב למציאות כמיטב יכולתי. היצירות שאני יוצר היו תמיד, גם בבילויים, מענה לצורך שלי. בגיל 19 היה צורך למרוד, אוי דיוויז'ן היה גם סוג של מרד בעברית דרך היידיש, וגם היתה לנו אנרגיה אינטנסיבית. מבחינה מוזיקלית הבילויים זה מכרה של אוצרות והשקעה שהבאנו למוזיקה, וגם הטקסטים הכי בועטים הם מלאי אמפתיה ועצובים".
"הסכסוך שלנו נוראי אבל הוא ייגמר"
לפני שנה וחצי הוציא ענבר את השיר "דור" בערבית ועברית שהלחין מרואן חלבי, תרגם יונתן לוי והפיק שוזין, ואינו נכלל באלבום. "זה שיר אופטימי שהוצאנו באמצע המלחמה, הוא מבקש להציע אופציה של אמת ופיוס, להסתכל על הפצע בחמלה ולבכות אותו", מספר ענבר, "הוא מאוד עדין, כי אני מרגיש שהעדינות הזאת היא הכוח. זה הכוח שבחרתי בו".
אתה מאמין שאמנות עושה שינוי?
"ההיסטוריה הוכיחה שאמנים עושים שינוי. העובדה שהיו נשים סופרות ומשוררות ושאנשים קראו פרספקטיבה נשית, שינתה משהו במאבק על זכויות נשים בעולם. גם העובדה שהיו סופרים ומוזיקאים אפרו־אמריקאים בארצות הברית השפיעה על זכויות אזרח, זה היה לא רק מאבק חוקי ומרטין לותר קינג. לאמנות יש תפקיד בשינוי, ואני מרגיש שיש לי תפקיד חברתי. להגיד לך שאני אביא לשינוי? לא. וגם אין לי מושג מה יקרה ומתי השינוי יבוא, אבל כל הקונפליקטים והסכסוכים שאנחנו מכירים נגמרו מתישהו, אין אף מלחמה בהיסטוריה של האנושות שלא נגמרה.
"אני לא חושב שהסכסוך שלנו הוא אחר. הוא כמובן מסובך ונוראי, אבל בסוף סכסוכים נגמרים ויש משמעות להיות חלק מהריפוי וצריך שם אמנים ומוזיקה. ברמה הפוליטית יש בעיה שצריך לרפא. אני חושב שכל שלטון שלא מתחלף זו בעיה, כל כוח שלא מתחלף זו בעיה. לאמנות יש תפקיד בלפתוח את הלבבות של האנשים, ושיסתובבו פחות עם פחד. במובן הזה התודעה ההישרדותית היא חלק מהבעיה אפילו שהיא מבוססת על סכנות ממשיות".
בחג שבועות האחרון התקיימה בבית רדיקל סדנת "הקול החופשי", בהשתתפות עשרות אנשים. המשתתפים הוזמנו לבטא כאב, תסכול ורגשות באמצעות שירה. את המפגש הנחו ענבר ומעוז ינון, פעיל שלום שהוריו נרצחו ב־7 באוקטובר בנתיב העשרה. "זה היה אקספרימנט, מין טקס בכי כזה. מעוז סיפר את הסיפור שלו ואני הזמנתי אנשים לכתוב, לחשוב ולהוציא קול", מסביר ענבר, "לאמנות יש תפקיד בשינוי וריפוי, בתהליך של גדילה של חברה. אני לא מטפל, אבל בקבוצות שלי יש בהחלט מקום לפורקן והקול עבור הרבה אנשים הוא מקום פצוע ופגוע שמחפש שחרור. כמו שיש משהו מרפא בלרקוד, אז ככה גם בלשיר, בלהוציא קול. קשה לכמת כמה טובה הסינכרוניזציה הזו של הנשימה והקול. יש משהו מאוד מיוחד ופותח בלהקשיב לקול שלי ביחד עם עוד קולות".
יש סיכוי למופע איחוד של הבילויים?
"לא", מחייך ענבר שכנראה שומע את השאלה הזו הרבה, "כי זאת משפחה לא מתפקדת. שומרים על קשר אבל לא עושים סדר פסח יחד".
