"אם לא תהיי מסי, בשביל מה כל זה?"
קבוצת כדורגל נשים הפועל קטמון עומדת במרכז "אלופות", סדרה תיעודית אנרגטית שעולה בכאן 11. השחקניות, ערביות, חרדית וקולומביאנית, חדורות מטרה, ולדברי היוצרות אירמה אדלמן ומיכל פארן, הן יעשו הכל כדי לשחק כדורגל מקצועני, "גם לצאת נגד המשפחה וללבוש מכנסיים במקום חצאית"
בריאיון עם אירמה אדלמן ומיכל פארן, יוצרות "אלופות", סדרה תיעודית על קבוצת כדורגל נשים בירושלים, קשה שלא לחשוב על הקלישאה שלפיה נשים צריכות לעבוד פי שניים יותר קשה כדי להרוויח חצי מגברים. השחקניות מקצועיות, מלאות תשוקה וחדורות מטרה, אבל כולן מרוויחות 5,000-2,000 שקל בחודש, לפעמים 7,000 שקל. "הזרות מרוויחות קצת יותר", אומרת אדלמן. "חשוב לזכור שהן עדיין צריכות לעבוד. גברים כדורגלנים, זה כל מה שהם עושים. פה, במקרה של הכדורגלניות, כמה שזאת לא תהיה התשוקה שלהן, הן יודעות שהן צריכות לדאוג ליום שאחרי".
יש בקבוצה 25 נשים. לא היה קל ליוצרות ולעורך והמפיק הראשי יוני פארן לבחור את הסיפורים שבהם יתמקדו בחמשת פרקי הסדרה, שעולה ברביעי השבוע בכאן 11, אבל נדמה שיהלי כהן, שהיא גם פסנתרנית מדופלמת, גם לומדת מדעי המוח, גם הקפטנית של הקבוצה — "וגם יגידו לה בבית 'למה את צריכה את זה? זה תחביב, זה לא מקצוע'" — היא בהחלט דוגמה לקלישאה ולכל מה שאינו קלישאה בעולם הזה.
1 צפייה בגלריה
אירמה אדלמן (מימין) ומיכל פארן. "היה קשה למכור את הנושא לסדרה. בכל פעם שמדברים על כדורגל נשים אנשים מאבדים עניין"
(צילום: עוז מועלם)
"אלופות" מספקת הצצה אל מאחורי הקלעים של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון בירושלים מליגת העל לנשים, ועוקבת אחר הדרך של הקבוצה לאליפות. ובכדורגל כמו בכדורגל — או לפחות בסדרות המתמצתות את הרגעים המעניינים באמת של המשחק — הריגוש עובר אל המסך.
את העולם הגברי של הכדורגל מכירה אדלמן (37) מקרוב. "אני נשואה למאמן הכדורגל אורי גוטמן. חמי זה אלי גוטמן (מאמן עבר מעוטר ופרשן — ר"ק). אני חיה ונושמת כדורגל מהבית", היא אומרת. וגם פארן (46) שבאה ממשפחת טלוויזיה מפורסמת, האחראית בין היתר לשורת טלנובלות, מ"טלנובלה בע"מ" ועד "האלופה", ולסדרות ישראליות רבות אחרות ("שבאבניקים"), ואביה דני פארן היה סגן מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית ומפיק קולנוע — ינקה את אהבת הספורט מהבית. "גדלתי עם אבא שכמה שהוא היה חולה טלוויזיה, וכתבנו על קברו 'איש טלוויזיה', היינו יכולים לכתוב באותה מידה של צדק 'איש ספורט'", היא אומרת.
שחקנית שעובדת במגרש מכוניות
השתיים כבר עבדו יחד בעבר, והפרויקט הקודם שלהן היה הסדרה "נסרין אגדה". כשחשבו על היעד הבא, ידעו שהן רוצות קבוצה של נשים. "הסתכלנו על סגל השחקניות. היו בו שלוש ערביות, יהודייה חרדית ושחקנית זרה מקולומביה. צוות המאמנים הוא גברי. הבנו שיש כאן סיפור", אומרת אדלמן. הסיפור גם נעשה מורכב יותר כי חמשת הפרקים מלווים את הקבוצה בעונת המשחקים 2024-2023, כלומר בזמן המלחמה. "היה קשה למכור את זה", אומרת אדלמן. "בכל פעם שמדברים על כדורגל נשים, אנשים מאבדים עניין. ופה גילי גאון, מנהלת מחלקת התעודה של התאגיד, עפה על זה".
זאת כנראה משום שהסיפורים של השחקניות טובים ומושכים לצפייה, והצופים הופכים לאוהדים שלהן. החלוצה של הקבוצה וגיבורת הפרק הראשון היא בתול דאר חליל, ערבייה מוסלמית שחולקת דירה עם סמדר כהן, חרדית לשעבר. "היא באה ממשפחה מוסלמית שעטפה אותה ורצתה שתמשיך ללמוד, אבל היא מתנהלת כמו שחקן כדורגל מקצועי", אומרת אדלמן. "היא קמה בבוקר. יש לה את התפריט שלה. היא שוקלת את האוכל שלה, ויוצאת להתאמן. היא חיה ונושמת כדורגל. מבחינתה, היא רוצה להגיע לטופ של הכדורגל העולמי, לשחק באירופה. גם סמדר הלכה נגד הרצון של המשפחה, אמא שלה היתה מעדיפה שתהיה נשואה ובהיריון. כשהכרתי אותה היא עוד הלכה עם חצאית ושמרה נגיעה, אבל תוך כדי הצילומים היא כבר התחילה ללכת במכנסיים, ולא שמרה. סמדר עבדה בזמן הצילומים במגרש מכוניות, כי לא הספיק לה הסכום שקיבלה על כדורגל".
כשהשכנים מפוצצים משחק
"יש פרק על האיום האיראני", מספרת פארן. "היה משחק חצי גמר גביע המדינה שכמעט בוטל. יש סצנה מטורפת שבה הן מדברות על יחסי ערבים־יהודים. בתול תמיד תראה בסמדר 'יהודייה' וסמדר תראה בבתול 'ערבייה'. מחוץ למגרש, בגלל המצב במדינה הזאת, סמדר בעליונות עליה, אבל כשהן על המגרש בתול יותר טובה ממנה ובתול תשתמש במגרש בכלי הזה. זה יוצר עניין. בקבוצת כדורגל, בסוף, לא משנה מי אתה, מה אתה, כולם לובשים את המדים, כולם שווים".
אם יש משהו שירושלים ידועה בו זה שבכדורגל, לפחות בקבוצה הכי מפורסמת שלה, אין שוויון או דו־קיום.
"כן, אבל בהפועל קטמון זה ההפך", אומרת פארן. "זה מועדון ששם לו למטרה לקדם נשים ושוויון", מוסיפה אדלמן.
בסדרה השחקניות מנהלות שיחות על שירת ההמנון, על היחסים ביניהן, בין סמדר לאמא שלה, בין המאמן לבינן. עד כמה הן היו מודעות לנוכחות של המצלמה?
אלדמן: "מדובר בילדות בנות 17 ו־18, הן כל כך תמימות. הן לא מודעות. אני שמחתי שהנושאים האלה עלו בכלל. הן כל כך אוהבות האחת את השנייה שהייתי בהלם שהן מדברות על הקושי הזה. בתול באמת חיה את זה שתמיד מסתכלים עליה כעל ערבייה, ולכן היא מעוררת הכי הרבה עניין. כי בסוף, כשהיא על המגרש, היא רוצה להוכיח לכולם שהיא הכי טובה".
"חובת ההוכחה היא עליהן", אומרת פארן. "כי אחרת, מה עשית? הלכת נגד המשפחה שלך. הורדת את החצאית. אם לא תהיי מסי, בשביל מה כל זה?".
אבל המרחק בין מסי לבנות הוא גדול, והמכשולים רבים. הם לא טובים למשחק, אבל טובים לסדרה. "היה להן משחק חוץ נגד קריית גת, שנחשבת לקבוצה טובה במיוחד. השכנים התלוננו על הרעש. שתי שכנות ירדו למגרש, אחת בהיריון, והן התיישבו באמצע המגרש, 'אל תיגעו בי, אני בהיריון', ועצרו את המשחק".
בהתאם לחוקי הפורמט של סדרה שעוסקת בספורט, חייב להיות ניצחון בסוף הסיפור. בלי לגלות את התוצאה נאמר רק שהשחקניות, כמו שאמר המאמן שלהן, נלחמו "כמו אריות, סליחה - כמו לביאות".
