"נרדפתי, הותקפתי, ירקו עליי. בסדרה רציתי לספר את האמת מתוך החברה הערבית ואליה"
סמירה סרייה, יוצרת הסדרה הסוחפת "סאדה", היא שחקנית, משוררת, אחות מוסמכת, לסבית אקטיביסטית והדראג קינג הפלסטיני הראשון. בריאיון היא מסבירה למה היה לה חשוב להביא למסך את המורכבות של החברה שבה גדלה, מדוע איתמר בן גביר לא המציא כלום, ואיך אמא שלה למדה לקבל אותה כלסבית
בחודש שעבר עלתה בערוץ מכאן של התאגיד בערבית הסדרה "סאדה", שבמרכזה אשה ערבייה בת 50, גננת מכפר בגליל, שבגלל אסון שפקד את ביתה נכנסת לנעליו של בעלה המת ומנסה להפוך את העסק שלו לקפה להצלחה. אם הגיבורה הבדיונית הזאת נראית כמו דמות יוצאת דופן, אז האשה שעומדת מאחורי הסדרה ואחת היוצרות שלה, סמירה סרייה, היא בכלל סיפור מיוחד בנוף הטלוויזיוני. היא בעצמה ראויה לסדרה. סרייה (50) היא שחקנית, במאית, משוררת ספוקן וורד שמצטטת את ביאליק בהגייה אשכנזית, אחות מוסמכת בהכשרתה ובעבודתה, מורה לערבית, לסבית אקטיביסטית והדראג קינג הפלסטיני הראשון. היא גם הילדה ה־11 מתוך 13 ילדים למשפחה ערבית בחיפה. "יש לי שבע אחיות וחמישה אחים", היא מספרת בריאיון איתה, "ואבא שתמיד אמר 'יש לי 13 גברים בבית' כהוכחה לכך שהוא מתייחס לכולם בשוויון".
לפני חמש שנים היא החלה לעבוד על הסדרה, שמשמעות שמה בערבית היא נקי או טהור, ובהקשר של הקפה "כמו שהוא, ללא תוספות". "מיכל אהרוני ונועה גוסקוב, היוצרות היהודיות של הסדרה, פנו אליי אחרי שהגישו את הצעת הפיתוח", היא מסבירה, "הן הבינו שהן לא יכולות לכתוב על חברה שהן לא ממש מכירות. פגשתי פרויקט שנכתב בעברית והפכתי אותו לערבי. הבאתי לתוכו דימויים שיהודים לא מכירים. אני רציתי לספר את האמת מתוך החברה ואליה".
האמת בסדרה היפה והסוחפת הזאת היא לא תמיד נעימה. היא מתארת חברה פטריארכלית, לעתים מיזוגינית ופריפריאלית, שגורמי פשיעה שולטים בה ופוגעים בהרבה תחומי חיים. המחיר שחפים מפשע משלמים הוא כבד מנשוא. בתוך זה גיבורת הסדרה לובנא (ענת חדיד), אשה חזקה, מלאת יוזמה, מנסה לפלס את הדרך בין המהמורות. הדמות הזאת מאוד מוכרת לסרייה. "בתור שחקנית שתמיד קיבלה תפקידים של נשים ערביות חלשות ומוחלשות, רציתי שתהיה גם מישהי אחרת, כמו הנשים שאני גדלתי איתן. אני יודעת איזה כוח יש לנשים בחברה הערבית. אני יודעת מאיפה באתי".
מאיפה?
"באתי מבית שבו לימודים אקדמיים לאשה הם חובה. מבית שבו אבא אמר שהתעודה שלך היא הנשק שלך, שהעצמאות והעצמאות הכלכלית שלי זה הדבר הראשון שאני צריכה לשאוף אליו כדי להיות חופשייה. בבית שלי האחיות שלי צבעו את הבית ואמא שלי תיקנה את הרכב. אבא שלי קטף מלוחייה. הבית שלי הוא לא החברה הערבית כולה. כמובן שיש מציאויות שבהן נשים סובלות ועוברות דרך מחסומים, וצריך כל הזמן להיאבק במשהו. זה לא גן עדן, כי זאת חברה פטריארכלית ובדברים מסוימים יש אכיפה לנשים. ובכל זאת, האשה בחברה הזאת היא לא יצור מנושל כוח ומנושל קיום".
סרייה שיחקה בסדרות כמו "פאודה", "בתולות", ובסרטים כמו "געגוע" של שבי גביזון, "בורג" של שירה גפן ו"מות המשוררת" של אפרת מישורי ודנה גולדברג. "סאדה" שונה מכל אלה, היא ערבית כמעט באופן בלעדי והעברית המעטה שנשמעת בסדרה היא בתל אביב, שבה גרים נאדים (שאדי מרעי, "פאודה", "יאפא"), בנה של לובנא, עם בן הזוג היהודי שלו (אורי לייזרוביץ'). לשניים יש בית קפה בעיר.
כאמור, היא משודרת במכאן (אפיק 33), ובינתיים עם רייטינג טוב לערוץ (7%). סרייה מתרגזת על כל מי שקורא לערוץ הזה "גטו". היא כמובן היתה רוצה שישדרו את הסדרה גם בכאן 11. "אני רוצה גם שנטפליקס יקנו אותה ויראו אותה גם בטורקיה", היא אומרת. אבל יותר מהכל, חשוב לה שזאת "סדרה שמדברת אל החברה הערבית מתוך החברה הערבית".
למדתי, כמו רבים מהצופים היהודים, שפינג'אן הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא. קוראים לכלי שמוזגים ממנו קפה 'ראליי'. מהן המיסקונספציות היותר משמעותיות שאתן מעלות בסדרה?
"חמש שנים הייתי צריכה להסביר, וזה לא היה קל כי הייתי צריכה לחשוף את הצלקות שלי, להתפשט. אחד הדברים שלא הבינו, למשל, הוא איך ייתכן שלסבא יש קשר חזק עם הנכד ההומו שחי בתל אביב. הוא מבוגר, אמור להיות שמרן. דווקא את זה רציתי להביא. יש משפט בערבית שאומר 'יותר יקר מהבן זה הבן של הבן', זה מסמל את החשיבות של הקשר. במקום אחר הבחור ההומו אומר לאחותו נסרין (הדתייה, הלבושה בלבוש מסורתי – ר"ק), בערבית 'מוסלמי הוא מי שלא פוגע באדם בלשונו ובידו'. רציתי להביא את הערכים והתקשורת מבוססי היסטוריה ומבנה משפחתי שקיימים".
זאת חוויה אישית שלך כלסבית?
"בהתחלה היה לאמא שלי לא קל לקבל את הקיום שלי כלסבית. היא נולדה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, היה לה קשה. אבל בשלב מסוים היה מאוד ברור שהיא מקבלת אותי. היא אמרה לי משפט שצריך לחקוק אותו בסלע: 'אין דבר בעולם ששווה לאבד את הילד שלך בשבילו".
אבל זה לא בדיוק מה שקורה בסדרה. אולי יש הבדל בינך שגדלת בחיפה לדמויות בסדרה שבאות מהכפר?
"קודם כל, יש אמהות כמו לובנא בחברה הערבית. ולעניין העיר מול הכפר, התשובה שלי היא 'כן ולא'. אני מכירה נשים טרנסיות במזרח ירושלים או מכפרים בגליל שנמצאות בקשר עם המשפחות שלהן ומכירה הומואים מערים שהמשפחות לא בקשר איתם. אגב, בחברה היהודית אני מכירה משפחות דתיות שנמצאות בקשר עם הילדים הלהט"ביים שלהם, ולעומת זאת משפחות חילוניות שגילו שהבן שלהן הומו רק אחרי הרצח בבר נוער, והן לא באו לבקר אותו בבית החולים בגלל הנטייה המינית שלו. להט"בפוביה, הומופוביה ופטריארכיה קיימות בכל החברות".
למרות הפטריארכיה, בעברה סרייה הופיעה כדראג קינג הפלסטיני הראשון במסיבות קוויריות תחת שם הבמה "סמימו". "כיום יוצא לי להופיע פחות", היא סיפרה ב־2019, "אבל מבחינתי כל דמות שאני מגלמת על הבמה היא סוג של תחפושת. אני מעדיפה את המילה 'פרפורמרית' במקום 'דראג', כי דווקא כשאני לובשת שמלה אני מרגישה בדמות הדראג".
לאותנטיות של הסדרה - כמו היחס של לובנא לבנה, כמו היחס של האח של בעלה של לובנא אליה - יש חשיבות רבה מבחינתה. "כמו שאת יכולה לראות יצירה כאשה, לזהות את הזיוף ולדעת שגבר כתב אותה, אז ככה אני יכולה לראות שסדרה דוברת ערבית לא נכתבה על ידי ערבים", היא אומרת. "בסדרה שלנו המבט אל תוך החברה ומחוצה לה מראה את היופי וגם את הכיעור".
דמויות כמו המאפיונר אבו ראמי היו קיימות גם לפני חמש שנים בחברה הערבית כשהתחלתן לכתוב. אבל הפשיעה בחברה הערבית כיום כל כך חמורה שנדמה שהסדרה אקטואלית מתמיד.
"שום דבר לא קרה ביום אחד. אנחנו זועקים כבר שנים שיטפלו בפשיעה, אבל בכל פעם יש משהו שמונע את זה. כמו, למשל, שהמשטרה אומרת שהיא לא יכולה לגעת בפושעים כי הם סייענים של השב"כ. אני רואה מי האנשים האלה שהם פושעים והמדינה לא מטפלת בהם, זאת מדיניות של הרבה שנים. החברה הערבית מטופלת בתור אויב, לא כחלק מחברה שרוצים שהיא תפרח. החברה הערבית פורחת למרות ועל אף הקשיים, על אף היעדר הנגישות לשירותים סוציאליים או רפואיים, אפילו למרפאות פוריות. העוולות קיימות לפני השר איתמר בן גביר. הוא לא המציא כלום. הוא פשוט לא מתבייש בזה. הגזענות, האלימות, חוסר הטיפול המשטרתי הראוי לא התחילו בשנים האחרונות. פשוט היום כל הגזענות והאלימות נגד החברה הערבית הן במיינסטרים. את רואה משהו בחדשות על ההתנגדות והמחאה נגד הפשיעה? לא, את לא רואה.
"בכלל, אתם לא רואים אותנו. אני מכירה את ביאליק ואת חוה אלברשטיין ואת חנוך לוין. את לא מכירה את היצירה המעולה של החברה ערבית. אם את לא מדברת ערבית, אין לך את היכולת לראות הצגה בתיאטרון בנצרת שהישאם סלימן מנהל אותו. עם הסדרה הזאת החברה היהודית סוף סוף נחשפת לעשייה ערבית מעולה. היא נעשית בסמוך אליכם, מתחת לאף שלכם. אנחנו כאן. לא הולכים לשום מקום".
רק שעכשיו השיחה שלנו נעשית בזום כי את חיה בחו"ל.
"אני בתהליך של מעבר לספרד, אני לא יכולה לנשום במרחב האלים כל כך. נרדפתי, הותקפתי, ירקו עליי, שלחו לי הודעות נאצה. תראי מה שקורה ללוסי אהריש! אנשים אומרים לה 'זאת יריקה בפרצוף של מי שמארח אותך פה'. הם מארחים אותה? המקום הזה מסוכן לי פיזית ונפשית. בשביל ליצור את צריכה להיות נוכחת בכל מאודך. אם את לא יוסוף חדד - שגם הוא יבוא היום שלו - שמוכר את עצמו ושונא את העור של עצמו, אז את תסבלי מאלימות. זה יגיע אלייך. את מבינה את זה".
בשלב מסוים לובנא אומרת שחייבים לפנות לשוק היהודי כדי למכור את הקפה. היה נדמה לי שיש כאן אמירה רחבה יותר, שכדי להתקיים טוב החברה הערבית זקוקה לחברה היהודית ולהפך. מסר של דו־קיום.
"הביטוי 'דו־קיום' הוא מאוד יפה, אבל קודם צריך קיום. לובנא מחפשת קיום, היא מבינה שהקיום שלה קשור לקיום של מקבילתה היהודייה, אבל אולי למקבילה היהודית של לובנא אין את ההבנה הזאת".
בזמן האחרון עלו מספר סדרות בערבית בערוצים דוברי עברית, בהן "יאפא" בכאן 11 ו"נוטוק" בקשת 12. סרייה מציינת שהיא אוהבת את הבית של מכאן, היא גאה בו ובייצוגים של החברה בו אבל יש בה גם כעס על דעות קדומות, "האנשים בחברה הערבית מחזיקים את המקום הזה בכל כך הרבה מישורים אבל כשזה מגיע ליצירה הקולנועית, התפקידים שכותבים לערבים הם של המנקה. אני שיחקתי מנקה כשכבר במציאות הייתי אחות. אנחנו 20% מהחברה וכמעט 80% מבתי החולים. היצירה הישראלית נגועה בדעות קדומות ומבט עליוני על החברה הערבית".
